המסע המופלא של יונתן בייליק: בפול גז, על קטנוע בארה"ב, עד לשיא גינס

אם תשאלו את יונתן בייליק מאיפה הוא, הוא יענה “מהעולם, אבל במקור מרעננה”. בייליק, בן 30, אמנם עושה רושם של נווד חייכן וחסר דאגות, אבל מתחת לשמחת החיים והפרסונה מלאת השלווה קיימות אמביציה אדירה ודבקות במטרה שלא יביישו את טובי הלוחמים בסיירות הקרביות. בשבוע שעבר, סיים בייליק את המסע שלו לשבירת שיא גינס למרחק הגדול ביותר ברכיבה על קטנוע בנפח 50 סמ”ק. יחד עם שותפו למסע מייק ריד, סיים בייליק דרך של 15,925 ק”מ ב-70 יום, במהלכה עברו השניים על קטנועים בכל אחת מחמישים המדינות בארצות הברית, מלבד הוואי ואלסקה. השיא הקודם עמד על 14,434 קילומטרים, ואם הכל ילך כמתוכנן וללא תקלות מיוחדות, השניים צפויים להיכנס בקרוב לספר השיאים של גינס.

“ארצות הברית משוסעת, ולקראת הבחירות הקרובות לנשיאות ב-2020, יש הרבה מאוד פחד מהאחר”, מספר בייליק, “לכן, מייק ואני החלטנו שבשבילנו, זה השיא הנכון לשבור וזה המקום לעשות זאת. רצינו גם דרך שבה נוכל להכיר אנשים מכל קצוות הקשת החברתית בארצות הברית, והכרנו את כולם. בכל מדינה שעברנו העלינו לרשת סיפורים אישיים של אנשים מכל קצוות החברה האמריקאית: דמוקרטים, רפובליקנים, שחורים, לבנים, היספנים, מקסיקנים – היה חשוב לנו לנסות לתרום לאיחוי של המרקם החברתי. זאת הייתה אחת המטרות העיקריות שלנו בשבירת השיא”.

התרגשת כששברתם את השיא?
“זה לא מרגיש שזה נגמר כי היינו צריכים לשלוח את הממצאים וההוכחות שלנו לוועדת ספר השיאים של גינס, ויש לנו עוד הרבה דברים שאנחנו עושים גם אחרי ששברנו את השיא. אבל ברגע ששברנו את השיא, כן, התרגשנו מאוד. עצרנו את הקטנועים בצד הדרך ורקדנו בשלוליות בחושך. זה היה הרגע שבו הבנתי שאנחנו כבני אדם יכולים לעשות הרבה יותר ממה שאומרים לנו, וזה תלוי רק בנו. וכן, קשה להאמין שאת כל המסע הזה עשינו על הקטנוע הקטנצ’יק הזה”.

יונתן בייליק מימין, ומייק ריד משמאל צילום Wheeling For the world

יוצא מאזור הנוחות

בייליק נולד לפני 30 שנה ברעננה למשפחה עם שורשים אוסטרלים. הוא התחנך בבית הספר תל”י בהוד השרון ובתיכון מטרווסט ברעננה, ושירת בצבא ב”שר אל”, כמדריך מתנדבים מחו”ל שהגיעו לחוות את הארץ. כבר שם קונן בו הרצון לטייל בעולם. “אחרי הצבא יצאתי לבדי למסע של 18 חודשים בחו”ל מסביב לעולם”, הוא מספר, “במהלך המסע הזה גיליתי את הכוח להטמיע את עצמך בתוך מציאויות אחרות, שבהן אתה חייב לדבר עם אנשים אחרים, ואז אתה יוצר רגעים מאוד נדירים כשאתה לבד, חשוף. אחרי המסע התחלתי להעביר הרצאות ולהכין אנשים לקראת טיולים אחרי צבא. זה משהו שהיה מאוד חשוב לי, כי מאוד רציתי שלחבר’ה הצעירים האלו יהיה את הביטחון העצמי לצאת לטיול לבד. חשוב להבין שבני האדם הם סתגלנים”

אחרי שחזר ארצה, למד בייליק תואר ראשון בלימודי האיסלאם והמזרח התיכון ובמינהל עסקים באוניברסיטה העברית בירושלים. במהלך התואר הקים את קבוצת “אריות השלום”, אחת מקבוצות הפוטבול האוסטרלי הראשונות בארץ. “אני מאוד גאה שהייתי מהראשונים שהביאו את הספורט לארץ”, אומר בייליק, “כיום הוא תופס תאוצה, וזה משהו שמחבר אותי לשורשים שלי”.

לאחר הלימודים החל בייליק לנדוד בעולם, בין אם במסגרת עבודות שאיפשרו זאת כמו מנהל הפעילויות בחו”ל של פרויקט הנצחת השואה “זיכרון בסלון”, ובין אם בטיולים בהם חרש לבדו חלקים נרחבים בגלובוס. טיול אחד שבייליק לא ישכח לעולם, הוא הטיול שלו למערב אפריקה. שם, הוא מספר, הוא החליט לעסוק בטיולים והפקת תוכן לאינטרנט למחייתו.

“הייתי חצי שנה במערב אפריקה. בין היתר במרוקו, טוגו, בנין ובורקינה פאסו. טיילתי ללא הפסקה. היה שם חום שאי אפשר להסביר. כל האנרגיה שלך מושקעת בלהישאר בחיים, אתה רק מנסה לא להתעלף. אני מדבר איתך על 45 מעלות עם 90 אחוז לחות. כל מה שאתה עושה זה לשתות מים ולהחזיק משהו קר ביד. שם החלטתי שאני רוצה ליצור תוכן וידאו באופן מקצועי. זה לא היה פשוט. מדי פעם, הייתי מוצא איזה בית מלון עם אינטרנט ויושב שם שעות בשביל להעלות משהו. הייתי מוצא את עצמי יושב 12 שעות בבית קפה עם ווי-פיי כדי להעלות סרטון”.

איך הטיול הזה השפיע עלייך?
“כולנו רגילים לסטנדרט נוחות מסוים, מין הסתם זה סטנדרט שאין להם במערב אפריקה. כשאתה הולך בעיר הבירה בבורקינה פאסו, ואתה רואה אנשים ששוכבים מתחת לעץ במשך שעות רק כדי לקבל צל, אתה רואה שהם חיים בשביל לשרוד. שם מתחיל איזשהו שינוי בתפיסה שלך, בפרופורציות שלך. ניסיתי כמה שיותר להקשיב לסיפורים שלהם, לחיים המרתקים שהם חיים”.

היו קשיים? פחד? בכל זאת, מערב אפריקה, מדינות עולם שלישי.
“לא היה שום דבר רע למעט החום. לא שדדו אותי, לא היה שוחד במעברי הגבול. אנחנו שומעים רק חרא על העולם, ועד שאתה לא מגיע לשם אתה לא מגלה את האמת. כשהייתי במרוקו החלטתי שאני עושה סקי בהרי האטלס. הגעתי לשם והתחיל לרדת שלג. הגעתי לשם בלי שום תכנון, והערבית שלי היא ממש חצי קלאץ’, אז לא ידעתי איך אני מסתדר הלאה. הגעתי לאיזו מסעדה קטנה שנמצאת על הרי האטלס, וביקשתי מבעל המסעדה לישון אצלו בבית עם הערבית הקלוקלת שלי. במשך שבוע חייתי איתו ועם שאר האנשים של המסעדה, ודיברנו רק ערבית מרוקאית. היה לא נורמלי, פשוט מדהים. עזרתי להם במסעדה, ותמיד היינו מסתלבטים אחד על השני. הייתי כמו חלק מהמשפחה שלהם, כמו בן בית”.

לא הייתה להם בעיה עם זה שאתה יהודי?
“אני לא מדבר על זה כשאני בחו”ל, כי אני לא נותן ללאום שלי להוות מכשול. אני אומר שאני אזרח העולם, ואם שואלים מאיפה, אז אני אומר מפולין, כי משם המשפחה שלי במקור, לפני שהיא היגרה לאוסטרליה”.

יונתן בייליק משמאל, ומייק ריד מימין צילום Wheeling For the world

פנצ’ר באמצע המדבר

בעקבות מסעותיו הרבים בעולם בייליק החל ליצור תוכן בתשלום לחברות ששוכרות את שירותיו, לאחר שהתרשמו מיכולותיו ליצור תוכן איכותי ומעניין ברחבי העולם. הוא גם הקים, יחד עם שותפו למסע על הקטנוע מייק ריד, את ארגון “Wheeling For The World”. הארגון זכה להישג מרשים כאשר בשנה שעברה הרכיב קבוצה ששברה את שיא גינס במרחק הגדול ביותר על קורקינט ב-24 שעות – 25 אנשים מ-8 מדינות שונות רכבו יחד 2,624 קילומטר ביממה אחת.

“אני ומייק ניסינו להבין איזה שיא אנחנו רוצים לשבור עכשיו”, מספר בייליק, “חשבנו שלנסוע אלפי קילומטרים לאט, ולספר את הסיפורים של אנשים מכל קצוות החברה האמריקאית, זו הזדמנות מושלמת גם לספר סיפור, וגם דרך לקדם את מה שאנחנו עושים. אבל הפעם, זה היה תכנון לוגיסטי ארוך וקשה יותר, גם מבחינה כספית”.

איך באמת מתארגנים לדבר כזה?
“אז חשוב לדעת שיש שלוש אופציות להגיש בקשה לשבירת שיא גינס: אתה יכול לשלם עשרת אלפים דולר ומישהו מטעם הארגון יהיה בקו הסיום ויקבע בו במקום אם שברת את השיא. אתה יכול לשלם 650 דולר, ואז יש להם חמישה ימים לקבוע אם שברת את השיא, והם מדריכים אותך איך לעשות את זה ומה אתה צריך כדי לשבור את השיא. ואתה יכול לעשות את זה בחינם, אבל זה לוקח 12 שבועות, וזה נגרר מאוד. אז אנחנו בחרנו באופציה של ה-650 דולר, וההנחיות שלהם היו כל כך מפורטות: הנחו אותנו ללכת עם ג’י.פי.אסים, ובכל יום להחתים שני עדים זרים לחלוטין שיוכיחו שראו אותנו. דרשו מאתנו תמונות עם תיעוד של הזמן והמקום. שמרנו על כל הקבלות שלנו, בכל יום היינו צריכים לסכם את המסע, ובתחילת המסע ובסופו היינו צריכים להחתים דמויות בעלי חשיבות, כמו מפכ”ל משטרה וראש עירייה”.
“התארגנו המון זמן לפני, עד לפרטי פרטים”, הוא מוסיף, “גם כספית זה היה בעייתי. אז חלק מהכסף גייסנו. לקטנועים לדוגמה, שעולים 3,000 דולר כל אחד, גייסנו ספונסרים. התקשרנו לכל כך הרבה סוכנויות אופנועים שניתקו לנו בפנים, עד שמצאנו את הסוכנות שהסכימה. לא נתנו לסירובים לעצור אותנו. אני חושב שאצלי, זה משהו שנובע מהיותי ישראלי”.

איפה התחלתם את המסע?
“בעיר לנסדייל שבפנסילבניה. היה שם אירוע ענק של אופנוענים ומייק הציע שנשתמש בזה כפלטפורמה לשגר את המסע שלנו. לא האמנתי שהם יסכימו, אבל בסוף הם הזמינו אותנו לשאת נאום פתיחה באירוע, וליוו אותנו כשיצאנו מהעיר. זה היה סוריאליסטי. עשרות אופנועים וכוחות משטרה מלווים אותנו בתחילת המסע שלנו. אגב, לעיר הזאת גם חזרנו בסוף המסע, כדי לסגור את המעגל הזה. חיכו לנו ראש העירייה, מפכ”ל המשטרה ואנשי תקשורת. זה היה ממש מרגש. כשחזרנו, התקיים שם מצעד חגיגי, והזמינו אותנו לצעוד עם ראש העירייה בתור גאוות העיר. היה מדהים לראות את הקהילה הזאת מתאחדת סביבנו”.

היו בטח קשיים פיזיים במסע.
“היו לא מעט. היה רגע מאוד מאתגר היה כשחצינו את הרי הרוקי באיידהו. היה מינוס 3 מעלות ורוח במהירות של 50 קמ”ש ללא הפסקה. היה סופר דופר קר. לא הרגשנו את האצבעות. הגענו למעבר בהרים וחיפשנו תחנת דלק. הכווינו אותנו, והגענו לתחנת הדלק בסופו של דבר. בסוף התברר שלא היה חשמל בתחנה ולא יכולנו לתדלק ולחצות את ההרים. נכנסנו לאיזו בקתת ציידים, אבל בגלל שלא היה לנו מספיק כסף, לא נתנו לנו לישון שם. בסוף פתחנו אוהל וישנו בחוץ. זה היה כמו לישון במקפיא”.

מה הזיכרון הכי מיוחד שלך מהמסע?
“בגלל שהקטנוע נוסע כל כך לאט, אז אסור היה לנו לנסוע בכבישים מהירים. לכן נסענו רק בדרכים צדדיות, ופגשנו אנשים שאף פעם לא ראו תיירים. אני מדבר על עיירות של חמישים איש. הרושם העיקרי שקיבלתי הוא שבסופו של יום, כולנו אותו הדבר. כולנו רוצים לחייך, להישמע ולחוות חוויות חיוביות ביחד. אני זוכר שהשלג הראשון שירד עלינו היה בצפון דקוטה, והגענו למסעדה מקסיקנית כדי לאכול ולתפוס קצת מחסה. שם סיפרנו לבעלת המסעדה מה אנחנו עושים ואמרנו לה שאנחנו רוצים להשמיע את הקולות במדינה שלא נשמעים. היא, כמקסיקנית שחיה במדינה כמעט לבנה לחלוטין, צפון דקוטה, הבינה את המטרה שלנו. היא פשוט נתנה לנו דירה והאכילה אותנו בחינם.
“היה עוד מקרה שאני זוכר, כשבאריזונה הגלגל האחורי שלי בקטנוע התפוצץ, ומצאנו את עצמנו באמצע המדבר, בשטח של שבט הנבאחו, רק עם כמה בקתות מסביב. החלטתי ללכת לבקתות ולבקש עזרה בהחלפת הגלגל. כל האינדיאנים הביטו בנו, שני אנשים לבנים שרוכבים אל תוך השטח שלהם. אמרתי לאחד מהם ‘אני בטוח שלא ראית הרבה אנשים לבנים’, ואז הוא ענה לי ש-’אלה שבאים יוצאים בלי הקרקפת שלהם’. אבל בסופו של דבר הוא החליף עבורנו את הגלגל, ואכלנו ביחד, והם סיפרו לנו על המסורת שלהם. זה היה מדהים”.

יונתן בייליק צילום Wheeling For the world

מסע בישראל האמיתית

בייליק כבר מתכנן את המסע הבא שלו. בעוד כשבוע, חברת תיירות תטיס אותו לטקסס כדי שיצור בשבילה סרטוני תוכן. כשהוא נשאל אם הוא לפעמים מרגיש בודד בדרכים, הוא אומר שבשבילו כל מקום זה בית. “מבחינתי בית, זה המקום שבו אני מרגיש קרוב לאנשים שנמצאים שם”, הוא אומר, “אני לא יודע אם זה משהו ייחודי לי, אבל יש לי המון משפחה בכל העולם, גם במקומות שעדיין לא הגעתי אליהם. אזור הנוחות שלי תמיד מתרחב, אז קל לי מאוד לסמוך על זרים, ולחיות על מעט, כי אני סתגלן. מבחינה פיננסית, אני יוצר לעצמי הזדמנויות. שיא הגינס ששברנו עכשיו זו דוגמה נפלאה לכך שאני יכול לקדם את עצמי דרך מה שאני אוהב לעשות. אני, מרגיש שאני מצליח לחיות את החיים שלי במאה אחוז, והם ממלאים אותי סיפוק ונותנים לאחרים השראה. ואם אני מתוגמל כספית כשאני רק חי את החיים שלי, האם זה לא משהו שכולנו רוצים לעשות, פשוט לחיות את החיים שלנו? אני מקווה שזה יעורר השראה בקרב אנשים לרדוף אחרי החלומות שלהם”.

ומה התוכניות לעתיד?
“אני ומייק מתכננים לשבור שיא נוסף ביוני – המרחק הגדול ביותר על חד אופן חשמלי, והפעם בישראל. זה נקראSlowIsrael , ואנחנו נטייל מהדרום עד הצפון, ובחזרה. זאת הולכת להיות תכנית דוקו ריאליטי ברשת, משהו אינטראקטיבי. אנשים בבית יקבעו איפה נעצור, עם מי ניפגש ומה נעשה. אני אכיר למייק היכרות אינטימית עם הפסיפס הישראלי. אנחנו ניכנס לתוך כפרים ערביים, נצלול אל תוך העדה האתיופית, הרוסים, הבהאיים. זאת ישראל האמיתית. צריך להבין שכולנו שווים כאן. ואיך אנחנו שווים? דרך הסיפורים שלנו”. 