בנותיו של רפי ועקנין מבקשות מהעירייה רחוב על שם אביהן

מיכל (64), ירדנה (62) ויעל (58) הן בנותיו של רפי (רפאל) ועקנין, אחד מהרוגי מלכות ואיש מוסד שעונה למוות בכלא במרוקו. מזה עשור ששלוש האחיות פונות לעיריית רעננה בבקשה להנציח את אביהן על ידי קריאת רחוב על שמו אך נתקלות בסירוב. שלוש בנותיו של ועקנין מתגוררות ברעננה מזה 30 שנה, שמו של אביהן מונצח כיום על רחוב בתל אביב, אשקלון ולפני כחודשיים עיריית הרצליה אישרה רחוב על שמו.
ביום שלישי האחרון החליט חבר מועצת העיר, חיים ברוידא, להתגייס למאבק בנותיו של ועקנין והגיש מכתב לחברי ועדת שמות, ולראש העירייה בבקשה שינציחו את שמו של ועקנין באמצעות רחוב על שמו.
"אבא שלי היה במח"ל (מתנדבי חוץ לארץ)", מספרת יעל ועקנין, "הוא הגיע לישראל כדי להילחם במלחמת העצמאות למרות שעוד היה תושב מרוקו. לאחר המלחמה הוא חזר למרוקו והתחתן עם אמא שלי. מאחר ובשנת 1956 מרוקו קיבלה עצמאות מהצרפתים, היהודים במרוקו קצת חששו. המוסד שלח לשם שליחים ישראלים ואבא שלי היה בין המגויסים הראשונים מאחר והוא כבר נלחם בישראל והיה לו ידע. הוא בעצם התנדב במוסד. המוסד רצה להוציא יהודים ממרוקו ובהתחלה זה באמת הצליח. הייתה את אוניית אגוז שבה הם היו שולחים יהודים ממרוקו לארץ. בהפלגה ה-14 של האונייה היא טבעה עם 44 אנשים. אחרי המקרה הזה מישהו מהמוסד רצה לעשות רעש וביקש להפיץ כרוזים בכל העולם ובמרוקו על כך שהשלטון לא נותן ליהודים לצאת, זאת למרות שאז עוד השלטון העלים עין מזה שיהודים עזבו לישראל. אחר כך התחילו לחפש במרוקו את כל אלה שפעלו, תפסו שניים, ביניהם את אבא שלי, שהספיק לשרוף חלק מהחומר לפני תפיסתו. בכלא אבא שלי לא הסכים לדבר ובגלל זה הוא עבר עינויים, ממש הרסו לו את הגוף. לאמא שלי היו קשרים עם רופא בכיר והסוהרים הסכימו להוציא את אבא שלי לצרפת כדי שינסו להציל אותו. אנחנו נשארנו במרוקו כבנות ערובה עד שאבא שלי יחזור מצרפת".
לאחר ארבעה חודשים בהם שלוש האחיות היו בנות ערובה הן קיבלו מכתב מהרשויות בצרפת בו נאמר להם כי אביהן נפטר. "קיבלנו את המכתב שהוא נפטר ואז נתנו לנו לצאת ממרוקו ועלינו לארץ. העלו את הגופה של אבא שלי לישראל וערכו לו הלוויה ממלכתית. בשנה הראשונה שעלינו לארץ גרנו אצל סבתא שלי בירושלים, אחר כך עברנו לתל אביב וכבר שלושים שנה שאנחנו ברעננה. בתור ילדות זה היה ממש לא קל שאמא שלנו הייתה לבד, רק בשנת 1978 הכירו בה ובאשתו של אלי כהן בתור אשתו של הרוג מלכות שזה מונח המתייחס לכל יהודי שנהרג על ידי שלטון זר, לרוב בשל יהדותו. היום אמא שלנו מתגוררת בתל אביב והשבוע היא חגגה יום הולדת 86. במרוקו היא הייתה אחות במקצועה, כשהיא הגיעה לארץ היא לא יכלה לעסוק במקצוע שלה כי הייתה לבד עם שלוש בנות קטנות. היא החליטה ללמוד ספרות ופתחה מספרה. אחר כך היא עבדה שנים בבית הלוחם, היום היא בפנסיה".
יעל מספרת שבעקבות כך שמשפחתו של אביה, ביניהם שלוש בנותיו, נכדיו וניניו, מתגוררת ברעננה כבר שנים רבות, היא פנתה לעירייה בכדי שינציחו את זכרו ברחוב על שמו. "בשנת 2005 אני שלחתי מכתב לראש העייירה, זאב בילסקי", מספרת יעל, "הוא ענה לי בתגובה שכרגע אין רחובות חדשים שמתוכננים ברעננה אבל שהוא ישמור את זה בועדת השמות. בשנת 2014 כבר התחילו להיבנות שכונות חדשות ברעננה אז החלטתי לשלוח פעם נוספת את בקשתי. במאי 2014 קיבלתי תשובה מהעירייה שהם החליטו שלא להנציח את שמו של אבי ברחוב בעיר, הם לא כתבו סיבה, לא נימוק שום דבר פשוט ככה. עכשיו אני כותבת להם מכתב נוסף ומבקשת לקבל הסבר לסירוב. אני חושבת שזה חשוב וראוי להנציח את שמו של אבי ובטח בעיר בה המשפחה שלו מתגוררת".
מיכל ועקנין, האחות הבכורה, מספרת שכשילדיהם של שלוש האחיות למדו במוסדות החינוך בעיר הן היו מגיעות להרצות בפני התלמידים על סיפור אביהן. "הילדים שלנו למדו במטרו ווסט. לפני מספר שנים, הוזמנו שלוש האחיות לבית הספר ביום הזיכרון כדי לספר את הסיפור המשפחתי שלנו. זאת הייתה חוויה מאוד מיוחדת וכל הילדים היו מרותקים ושאלו המון שאלות. הסיפור מאוד עניין אותם וגם את המורים. בנוסף, כל הנכדים של אבא שלי עשו את עבודות השורשים שלהם על סבא שלהם. בעקבות העבודות אני הגעתי לחטיבת אלון וסיפרתי מול כל שכבת כיתות ז' את הסיפור על אבא שלנו. זאת הייתה הרגשה טובה להרגיש שיש התעניינות בסיפור שלנו. חשוב לנו מאוד שפועלו של אבא שלנו לא ישכח ובגלל זה הגשנו את הבקשות לעיריית רעננה. חשוב לנו שידעו שהיו גיבורים ממרוקו שעשו הרבה בשביל מדינת ישראל. חשוב לנו במיוחד שיעשו את זה ברעננה מכיוון שאנחנו גרות פה וזה הבית שלנו".
חבר מועצת העיר חיים ברוידא שמע על בקשת האחיות לבית ועקנין והחליט לנסות לעזור. ביום שלישי השבוע הוא שלח מכתב לראש העירייה ובו ביקש להנציח ועקנין ברחוב על שמו. "שלוש בנותיו של רפי ועקנין מתגוררות מעל ל- 30 שנה ברעננה", לשון המכתב, "האם מרים ושלוש בנותיו שהיו ילדות קטנות בעת מעצר האב, שימשו בנות ערובה בידי שלטונות מרוקו. קורותיו ומותו הטראגי, סופרו ותועדו במסגרות של בתי הספר התיכוניים ברעננה על ידי בנותיו. בשתיקתו הציל ועקנין חייהם של רבים אחרים מקרב פעילי העלייה של יהדות מרוקו לישראל. הנצחה היא הענקת מימד של זיכרון וכבוד, בעיקר למי ששילם בחייו למען סמל, רעיון ומאבק לטובת הכלל. זו גם הכרה ומעין אות תודה לנצר שושלת הדורות הבאים של אותו אדם.  אני תקווה כי הועדה תיענה בחיוב לפנייה, בעיקר בימים בהם נבנית שכונה חדשה בעיר שתרושת ברחובות חדשים".
מעיריית רעננה נמסר: "הפנייה הועברה לטיפולה של ועדת השמות".