הזיכרונות מהשואה, ההתמודדות עם הקורונה: שלושה תושבים מספרים

"אני נמצא כל היום בבית, מתפלל, רואה טלוויזיה ואחרי הצהריים יוצא לטיול עם המטפלת", מספר תושב רעננה, יוסף רוזנפלד, שורד שואה בן 95, על השגרה שלו בימי הקורונה, "יש לי שתי בנות, בת אחת גרה לידי והשנייה גרה ליד נהריה. אני כל יום מדבר עם הבנות והבת שגרה לידי, והיא מגיעה כמעט כל יום לבקר אותי ואני לא פוגש אנשים זרים. סדר היום שלי לא שונה במיוחד מהתקופה שלפני הקורונה".

רוזנפלד נולד בכפר בוצ'יום בחבל טרנסילבניה שברומניה. "בשנת 1940 עבר האזור שבו גרנו לשליטת הונגריה וההונגרים גזרו על היהודים גזרות שונות", הוא מספר, "התחלנו ללכת עם טלאי צהוב ובשנת 1942 נלקחו שני האחים שלי לעבודות כפייה ואני נשארתי הגבר היחיד בבית". במרץ 1944, השתלטה גרמניה הנאצית על הונגריה ובחודש מאי נשלחו היהודים לגטו שם שהו במשך שלושה שבועות. ואז התחילו המשלוחים לאושוויץ. "אני והאחיות שלי הגענו ברכבת לאושוויץ-בירקנאו. כשירדנו מהקרון, אמא שלי אמרה לי שהיא ראתה חתיכת לחם יבשה בקרון והיא שלחה אותי לקחת אותה בשביל שתהיה עבור אחותי", הוא נזכר. בזמן שהוא חזר לקרון נשלחו האם והאחות הקטנה למשרפות וכך הוא ניצל. אחות נוספת הצליחה לשרוד ומספר חודשים לפני השחרור נשלחה על ידי מנגלה למוות. "כשחזרתי מהקרון תפס אותי מנגלה והרביץ לי. אני הייתי בסך הכול בן 18 מכפר קטן ולא היה לי ניסיון. הוא שאל אותי במה אני עוסק ואמרתי, בלי לדעת אפילו למה, שאני חקלאי וזה אולי מה שהשאיר אותי בחיים".

יוסף רוזנפלד

אחרי תקופה, נשלח יוסף עם עוד אלפי אסירים יהודים לוורשה לפנות את הריסות הגטו. "העבודה שלנו היתה לנקות את השטח. הכל מסביב היה הרוס. הגענו לוורשה 15 אלף יהודים ונשארנו בסוף 300 איש. בתוך הגטו היתה מתחם גדול מוקף גדר שם הרגו חלק מהיהודים וחלק אחר של היהודים כיסו כשהם עדיין בחיים באדמה".
בזמן עבודתו בגטו היה יוסף אוסף חולצות מהגופות ומוכר אותן תמורת כמה זלוטים. אחרי תקופה במקום התחילו לפנות את היהודים ברגל לכיוון מחנה דכאו בגרמניה. "התחלנו ללכת ברגל, ובאחת הפעמים שאלתי את אחד החיילים אם יש לו מים לתת לי, הוא שאל אותי אם יש לי כסף, אמרתי לו שכן, שיש לי 730 זלוטי, הוא לקח את כל הכסף ומים לא נתן לי. אחר כך דחסו אותנו הגרמנים לקרונות. 130 איש בקרון אחד, ונתנו לנו שימורי בשר מקולקלים. רוב מי שאכל אותם מת. אני אכלתי רק חצי קופסה ולכן נשארתי בחיים".

בזמן הנסיעה בקרון נפצע יוסף בידו והפצע הזדהם. כשהגיע לדכאו הוא הושלך על הקרקע ורצו להעמיס אותו על עגלת המתים. "מישהו שאל אותי ביידיש אם אני חי וכך ניצלתי", הוא מספר.

כעבור זמן מה, שוחרר המחנה על ידי הצבא האמריקאי ויוסף נשאר בחיים, הוא נישא לגבריאלה ובשנת 1964 עלה עם משפחתו ארצה. לפני כשלוש שנים, עברו יוסף וגבריאלה לגור ברעננה לאחר שגבריאלה חלתה מאוד. לפני כשנה וחצי נפטרה. ליוסף חמישה נכדים ושמונה נינים.

# # #

"בימים אלה של הקורונה אני מרגישה מאוד זקנה", אומרת שורדת השואה מרים פרגר, בת 77 מכפר סבא, "אף פעם לא החשבתי את עצמי לזקנה ולתשושה, ופתאום סוגרים אותי בבית ואומרים לי 'תשמרי על עצמך'. זה מפחיד. האמת, בהתחלה נעלבתי, אבל אז התחלתי לבשל לפסח, נתתי אוכל לילדים ולשכנים. כולם זורעים פה פאניקה. יש לי נכדה בת 10 שאומרת לי 'סבתא, את לא תמותי לנו?'. לא עלה בדעתי למות. אני מבינה שיש פה בעיה אקוטית, אבל היא בבתי האבות ולא כל כך במגזר הפרטי וזה לא פייר מה שעושים לנו. לנו, ל'קשישים' יש כוח לעשות הכל. אנחנו אמנם לא דור הנפילים שייסדו את הארץ אבל עדיין יש לנו כוח, סבלנות ותושייה".

הקורונה מפחידה אותך?

"הקורונה לא מפחידה אותי. אם לא היו ההוראות הדרקוניות האלה אולי לא הייתי מטיילת, אבל בהחלט הייתי הולכת לסופר. אני לא אוהבת שמביאים לי דברים ובייחוד משאירים לי מחוץ לדלת, ואז אני צריכה להשאיר את הקרטון מחוץ לדלת, להכניס את הדברים ולרסס אותם באלכוהול. ואז להכניס את הפירות והירקות לכיור עם חומר חיטוי, זה נורא. הייתי אמורה היום בלילה לחזור מ-11 ימים באירלנד, וזה בוטל. אני זוכרת שהתלבטתי כי הזמינו אותי לזיכרון בסלון בערב יום השואה להרצות מול בני נוער מתוכנית שנקראת 'חמש אצבעות' שמאמנים לקראת הצבא. לא ידעתי אם אהיה מספיק ערנית אחרי הטיול, והנה מישהו צחק עלי ועשה לי תוכנית. עכשיו יש צרה נוספת – זום. אמרתי להם שהזום בטבלט לא נפתח, בטלפון קשה לי לעקוב ובמחשב אין לי ספיקר. חשבתי אולי ככה אנפנף אותם, אמרו לי לא – נבוא ונסדר. אז קצת בויישתי. אמרתי אם יש דרישה – אני צריכה להרצות".

פרגר הייתה ספרנית ומידענית במשך 30 שנה בספריית בית ברל. היא אלמנה ויש לה שני ילדים וחמישה נכדים. בזמן המלחמה הייתה תינוקת, ואת קורות חייה כילדה היא מכירה מעט מזיכרונות והרבה מסיפורים שסיפרו לה. "נולדתי ב-16 בדצמבר 1942 בפולין, על יד קרקוב, באמצע המלחמה. כשרצחו את אבא שלי הייתי בת שמונה חודשים. אמא ואבא היו חניכים בשומר הצעיר. אבא ירחמיאל (מילק) ריינר היה בהנהגה ואמא מילה רובינשטיין הייתה חניכה. לאבא, בגלל שהיה בהנהגה ולא חניך, לא נתנו להצטרף להכשרות שעלו ארצה לפני המלחמה. אמא גילתה שהיא בהריון ואז לא עלתה ארצה ונשארה איתו. לקראת הלידה הם עזבו את קרקוב ושכרו בית בכפר חצי שעה משם. נולדתי פגה ואף אחד בכפר לא ידע שהם יהודים כי הם קנו בכסף רב ניירות אריים, תעודות אמיתיות ששם קראו לה אניאלה ולו ולדיסלב. הכפריות שכנעו את אמא להטביל אותי. הכומר הוציא לה תעודת הטבלה".

מרים פרגר. צילום פרטי

בוקר אחד, כשההורים נסעו לעיר להביא תוצרת חקלאית, הנאצים עצרו את הרכבת. "את אמא העבירו לקרון אחר ואת אבא הורידו. שם ירו בו. היא הגיעה לעיר בלי לדעת מה קרה לו. אחרי כמה שבועות בא איזה גסטפו צעיר, נפנף בתעודות ואמר: 'יש לך תינוקת בבית?'. היא אמרה כן, הוא אמר 'גם לי יש תינוקת, לכי לתינוקת שלך'. עם התעודות של השחרור מהגסטפו היא עברה את שאר המלחמה בזהות בדויה".

כשהאם חזרה לכפר היא גילתה שהבת איננה. "הנוצרייה ששמרה עלי אמרה שהיא נתנה אותי לכומר משום שלקח כמה ימים עד שאמא שלי חזרה. אמא רצה לכומר והוא אמר שאחת החברות שלה, סופיה, אמרה שהיא תיקח את התינוקת. אני גדלתי אצל סופיה וקראתי לה מאמא זושה. היא הייתה ממש אמא שלי. אמא לא ידעה איפה אנחנו והיא חזרה לעיר ואז עבדה עם המחתרת. אחרי המלחמה היו לה קשרים ואחד המכרים נתן לה רכב עם נהג לחפש אותי ואת אבא מכפר לכפר. הכפריים שראו את התמונה של אבא שלחו אותה לאישה אחת שהבית שלה היה על פסי הרכבת ומסתבר שהוא היה קבור בקבר מאולתר עם צלב עם כיתוב תחת השם הנוצרי שלו. אז אמא ידעה שהיא מצאה אותו. אבל אותי היא לא מצאה. יום אחד, באחד הכפרים, הם עצרו לצהריים והיא ראתה ילדה קטנה. היא אמרה תראו 'זו צריכה להיות בגיל של הבת שלי', והיא קוראת לה – והילדה באה אליה והיא פתאום נבהלה ורצה לאישה אחת וקראה 'מאמא זושה מאמא זושה' – ואז היא ידעה שהיא מצאה אותי. במשך תקופה חשבתי שהיא הדודה שלי, וגרנו בדירות סמוכות, עד שסיפרו לי את האמת".

# # #

"אני לא סובלת מהקורונה", אומרת שורדת השואה הלינה בירנבאום בת ה-90 מהרצליה, "זה בגלל שיש לי המון עבודה בכתיבה בפולנית ועברית. אני מעלה הרבה חומר על השואה באינטרנט ובפייסבוק. בפייסבוק יש לי כמעט 4,000 חברים. חוץ מזה, לי אישית לא רע. אני לבד, אבל אני לא לבד. אני מדברת עם המשפחה, ולפעמים הם באים עד השער או מכניסים לי מצרכים ואז כשהם נכנסים למטבח אני הולכת לסלון. ואני גם אוהבת לבלות בגינה היפה שלי. אין לי מטפלת, ואני לא רוצה עזרה. מה שביטוח לאומי נותן – צריך שילך לטיפול בחולות שבקושי זזות, וגם ככה אין לי גם כסף למטפלת צמודה".

ובכל זאת, מה את חושבת על הקורונה כתופעה עולמית?

"כשהייתי ילדה בגטו ורשה, שאלתי למה רוצים לעשות ככה ליהודים. לא הבנתי מה זה נאצים ופשיסטים. הייתי ילדה תמימה. עכשיו, זה נראה לי משהו שאין יציאה ממנו. משהו כמו סוף העולם. רק מה, פתאום אנחנו מאוחדים עם כל העולם. פתאום לא צריך לדעת שפות, מספיק לדעת מילה אחת – קורונה. זו לא תחושה טובה כשהמונים מתים ורק מדברים את המספרים ברדיו ובטלוויזיה – מי מת, מי חולה, כמה חולים ופה ושם מי הבריא. אז אני מנסה לחיות את העולם שלי. צריך לקחת דברים בפרופורציות".

בירנבאום, אם לשניים, היא אמו של יעקב גלעד שכתב עליה את המילים לשיר "אפר ואבק" שהלחין יהודה פוליקר והוא הפיק, "השיר הזה נכתב מתוך עלבון של גלעד", היא מספרת, "כתבתי ספר על מה שקרה לנו בשואה ובשנת 1983 התחילו אנשים לנסוע למחנות. ואז קיבלתי טלפון מאישה אחת שאמרה 'תבואי תראי בעיניים את ורשה, איפה שנולדת'. אז החלטתי שאני נוסעת. יעקב פחד שאקבל התקף לב. הוא אמר 'אל תסעי לשם'. אמרתי 'אני רוצה להיכנס מתי שאני רוצה ולצאת מתי שאני רוצה'. כשחזרתי הייתי כמו זרה, כמו עולה חדשה. הוא אמר 'אמא, היית שם עשרה ימים וחזרת כאילו לא היית פה מעולם. אמרתי לו 'אבל אתה לא מבין – חוויתי שם את הילדות, את האהבה של הקרובים והמשפחה. ועכשיו באתי שוב ואני עומדת באדמה, בצריף על יד הדרגש ששכבתי בו, וזה מרגיש כמו נצח', אז הוא כתב – 'הנצח שלך הוא אפר ואבק'. הוא נעלב. ואז הוא ויהודה קראו לי לאולפן ושמתי אוזניות. בסוף בכיתי ואמרתי 'השיר הזה הוא נצח'. תראה, אם הם לא היו שם מעולם וכתבו שיר כזה זה משהו יוצא דופן. זה נכתב גם מעלבון וגם מתוך הבנה ואהבה עמוקה. ידעתי שזה יהיה שיר לעד".

הילנה בירנבאום. צילום מתוך הפייסבוק

בירנבאום עסקה בחייה בתיעוד השואה וכתבה שבעה ספרי תיעוד זכרונותיה ושל חבריה ושירה בעברית. ספריה תורגמו לשפות רבות בהם אנגלית, איטלקית, גרמנית ופולנית. באוקטובר 2015 היא קיבלה את אות הכבוד של ורשה בשל תרומתה לתיעוד גטו ורשה.

"אני נולדתי בוורשה ועברתי את הכל מתחילת המלחמה ב-1 בספטמבר 1939 ועד השחרור ב-2 במאי 1945, בגטו ורשה, מיידנק ואושוויץ. בהתחלה, כשהייתי בת 11, הבית שלנו נשרף בהפצצות ומצאנו חדר לגור בו שבדיעבד היה חלק מהגטו", היא מספרת, "היינו משפחה של חמש נפשות ואני הקטנה. פעמיים הייתי בכיכר השילוחים. פעם אחת כשהוציאו את אבא לטרבלינקה ואנחנו התחבאנו בבור ביוב. אמא נתנה שוחד לשוטר יהודי שהחזיר אותנו לגטו. עד למרד, היינו במשך שלושה שבועות בבונקר. בתחילת מאי, כשהגטו כבר היה שרוף, הלשינו עלינו לגרמנים. משם עברנו לכיכר השילוחים וישר למיידנק ברכבת".

אחד הזכרונות הקשים של בירנבאום היה בתא הגזים. "הייתי גם בתא הגז, הפשיטו אותנו אבל לא היה להם גז באותו הלילה. אנשים צרחו ובכו אבל הגז לא עבד. ככה ניצלתי. במיידנק איבדתי את אמא שלי ונשארתי עם גיסתי אלה. משם עברתי לאושוויץ, הייתי בצעדת המוות ואז עברתי לשתי מחנות בגרמניה (ראוונסבריק ונוישטאדו גלבה). הרוסים שחררו אותנו ב-2 במאי 1945. חזרתי לוורשה ושם פגשתי את אחי הגדול באמצע הרחוב. עליתי לארץ בנובמבר 1947 מצרפת לקיבוץ עין החורש של השומר הצעיר. ככה פגשתי את בעלי. 68 שנה היינו נשואים עד שהוא נפטר לפני שלוש שנים".

הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה