אם אתה מעז להתנגד אתה כל הרע שבעולם | ח"כ בצלאל סמוטריץ' עונה לחנה בית הלחמי

הרשת סוערת סביב הדיון בוועדת החוקה בחוק האלימות הכלכלית במשפחה, אף בבמה זו נכתבו נגדי דברים חריפים ולכן אני מבקש להגיב.

לקריאת הטור של חנה בית הלחמי היכנסו כאן

בימים האחרונים מתנהל נגדי ונגד חברי כנסת נוספים מהימין שיח תוקפני ורדוד. למען האמת, אי אפשר באמת לקרוא לזה שיח אלא אוסף קלישאות, הטחות והכפשות שנועדו לתכלית אחת בלבד: סתימת פיות של כל מי שחושב אחרת מהם. כל מי שמעז להתנגד לחוק הזה הוא שונא נשים, רוצה לשלוט בהן, שמח שהם נפגעות מאלימות פיזית וכלכלית, חשוך, בור, בעל מכה בעצמו, או לכל הפחות מכחיש ומתעלם מהתופעה.

זה בכלל לא משנה שאין חוק כזה באף מדינה נוספת בעולם! שאף אחד לא הציג נתונים עובדתיים לגבי היקף התופעה של אלימות כלכלית, באיזה שלב המקרים האלה מתגלים, האם על רקע כל זה החוק הזה בכלל יפתור אותם ומה החלופות האחרות לכך. כל זה בכלל לא משנה. אם אתה מעז להתנגד אתה כל הרע שבעולם.

אתה לא רוצה שנשחיר אותך ככה? תיישר קו ותצביע איתנו. וצריך להודות בכאב, זה עובד להם לא רע. כמה וכמה חברי כנסת אמרו לי אתמול מאחורי הקלעים שהם מבינים שזה חוק רע ומזיק אבל הם לא יכולים שלא לתמוך בו. אלה מהם שהם גם חברים שלי ורוצים בטובתי ניסו להניא אותי מלהתנגד בעצמי. "בשביל מה אתה צריך את הצרות האלה?!" ייעצו לי. שב בשקט, אתה בכלל לא חבר בוועדת החוקה.

עכשיו תראו, זה לא אירוע חד פעמי. זו השיטה של השמאל הפרוגרסיבי בכל העולם כדי להשליט את ערכיו. השתקה, דמוניזציה והפחדה. הוא מאורגן, דומיננטי בתקשורת פי מאה מחלקו היחסי באוכלוסיה, ויש לו עמותות ופעילים וכסף גדול של אליטה ששומרת באמצעותו על שליטתה הלא דמוקרטית. תראו מה עובר על ארה"ב בחודשים האחרונים. שיטת ה P.C המסוכנת שמדכאת כל שיח ומדירה כל ערך חולק.

מהסיבה הזו פשוט אי אפשר לנהל איתם שיח. זה אבוד מראש. אנחנו יכולים להתבסס על עובדות ונתונים, להעלות אין ספור טיעונים הגיוניים, והתשובה שלהם תישאר במישור אחר לגמרי – צעקות, הכפשות ודמוניזציה. אפס התייחסות או התמודדות עם הטענות לגופן.

לכן בשורות הבאות אני ממש לא מתכוון לענות להם. כאמור, זה בזבוז זמן. אני מבקש לדבר איתכם – הציבור הרחב והבריא, שמרן או ליברל, אבל כזה שיש לו עומק מחשבתי ואוהב לנהל שיח ענייני ומכובד.

אתם כבר מכירים אותי. אני לא אחד ששותק מפחד. אני לומד סוגיות לעומק, מגבש עמדה ואז עומד מאחוריה ומקדם אותה בכל הכח, גם אם יש לזה מחיר. לא באתי לפוליטיקה כדי לקבל חיבוק מהשמאל או מארגוני הנשים. לא באתי לפוליטיקה בכלל כדי לקבל חיבוק או הכרה. באתי כדי לקדם את מה שאני מאמין שטוב למדינת ישראל ולעם ישראל. והחוק הזה הוא רע למדינת ישראל ולעם ישראל. הוא חוק רע ומסוכן ערכית, חברתית ופרקטית.

אף אחד לא מתכחש לעובדה שישנם מקרים קשים של אלימות כלכלית בתוך המשפחה. השאלה המרכזית היא האם המשפט ובתי המשפט הם הפתרון לכך, ובכלל לכל תחלואי החברה. והתשובה שאנחנו משיבים עליה היא לא ב-א' רבתי. וזו אחת המחלוקות הגדולות ביותר בין הימין לשמאל מאז פרצה לחיינו ההפיכה השיפוטית של אהרון ברק.

תפיסת "הכל שפיט" ו"מלא כל הארץ משפט" מבית מדרשו מבוססת על גישה לפיה המשפט הוא הכלי המתאים לפתרון כל בעיה בכל תחום. הוא הכלי הכי מתאים, ומהר מאוד הוא הופך גם להיות הכלי היחיד שמתאים. משברים פוליטיים נפתור בדרך הקלה של התערבות המשפטית, מחלוקות ערכיות נכריע בקלות במגרש המשפטי, בעיות חברתיות נפתור בבתי המשפט, וכן הלאה. הבעיה היא שזה פשוט לא עובד. המשפט מעצם טבעו הוא חד וחותך – שחור לבן, מותר אסור, חוקי לא חוקי, אשם זכאי. אין לו את הגמישות והרגישות ההכרחיים כדי לנהל חברה וחיים, שכידוע תמיד יהיו צבעוניים ומורכבים יותר. המשפט הוא חותך ולא מכיר פשרות שחייבות להיות חלק מניהול חברה הטרוגנית כמו זו שלנו. גישת הכל שפיט עורכת דה-לגיטימציה לזירות אחרות שבהן מתעצבת החברה וסוללת את דרכה. קהילה, רב, אנשי רוח ותרבות, סמכות של מורה ומחנך. אם אלה יתערבו חלילה במשברים וינסו לתקן זו תהיה עבירה פלילית, "טיוח" ו"טאטוא מתחת לשטיח". ובכלל הגישה הזו בזה לחינוך, לעבודה עצמית קשה על המידות, לחובה לבנות חברה ערכית וצודקת ולעיצוב אקלים רחוק מן החטא. את כל אלה יחליפו המשפט והשופטים, בכפיה, בהכרעות חדות ובדרך כלל גם מתוך השקפת עולם צרה ומאוד חד מימדית שמייצגת מיעוט קטן, "נאור", מורם מעם, ומוסרי בעיני עצמו. וכך אנחנו מחוקקים, משפטים, ומרגלצים, עצמנו לדעת, ומצמצמים את החופש, הגמישות ומרחב החיים הבריא שנשאר לנו להתנהל בו.

עכשיו חסידי האקטיביזם השיפוטי רוצים להכניס את המשפט גם ליחסים כלכליים וחומריים בתוך המשפחה. במקום תא אינטימי שמבוסס על אהבה, חיבור וקדושה, קירבה והקרבה, במקום זוגיות שצריך לעבוד קשה על בנייתה ושימורה, שדורשת עמל עצמי וחברתי חינוכי ושבנויה על אחריות ומחויבות – נקבל תא משפחתי שמבוסס על אוסף הסדרים והסכמים משפטיים. "שלום קר" שכל מה שצריך לוודא במסגרתו זה שבין בני הזוג מתקיים השוויון הנעלה ואין עוולות. בגידות זה סבבה, שלושים אחוזי גירושין זה אחלה (אוטונומיה של הפרט!), אבל העיקר שלא יהיה ניצול ולא תהיה אלימות כלכלית. ושוב, ניצול זה רע ואלימות כלכלית זה נורא. אלו תופעות כואבות שכנראה מתקיימות בשוליים, כמו תופעות שוליים חברתיות קשות אחרות. במסגרת השאיפה התמידית שלנו לקיים חברה צודקת ומוסרית יותר אנחנו בהחלט צריכים להיאבק בהן ולחתור לצמצם אותן למינימום האפשרי, אבל ממש לא במחיר של עיוות המבנה החברתי הבסיסי והבריא והשתתתו על חוקים ומשפטים נוקשים. זה שלא כל התאים המשפחתיים מתנהלים בצורה אידיאלית לא אומר שמראש נסדיר את הבסיס למשפחה ולזוגיות על בסיסים עקומים.

ההצדקה שמביאים תומכי החוק היא מקרי קצה קשים של אלימות כלכלית שקשה להישאר אדיש נגדם, ובצדק. אבל גם כאן צריך לומר את האמת. התופעה הזו אינה משקפת את החברה הישראלית. מדובר באחוזים קטנים שרחוקים מלשקף את מרבית התאים המשפחתיים בישראל. הם חמורים, צריך לטפל בהם, אבל אסור להוציא אותם מפרופורציה.

וגם כאן זו כבר שיטה: לוקחים מקרי קיצון קשים, מעצימים אותם בכמות ובאיכות, מדברים על "המון" מקרים, מגדירים אותם "טרור", משווים אותם לרצח נשים, על הדרך הופכים את כל הגברים לאלימים, את התא המשפחתי למלכודת מוות, זורעים פחד, יאוש וחוסר אמון בעולם ובאדם. ואז, אם אין אמון, הפתרון היחיד שנשאר כמובן הוא החוק והמשפט עם הכח והכפיה שלהם, וחוזר חלילה.וכשהכח והכפיה הללו נתונים בידי קבוצה קטנה – וכאן הנקודה המרכזית – הם מאפשרים לה לכפות את ערכיה על הרוב הדומם ולחנך אותו מחדש.

ועכשיו לנקודה הבאה:

מי שיצטרכו לפרש ולממש את החוק הזה, אם חלילה יחוקק, יהיו מאות שופטים ושופטות. בתי המשפט בישראל מתעניינים בכוונת המחוקק כמו בשלג דאשתקד. מרגע שהחוק הזה יצא מידי המחוקקים דקויות הניסוח והניסיונות של המחוקק להגדיר את המקרים המדוייקים והקיצוניים שבהם נכון אולי שבתי המשפט יתערבו בתוך המשפחה יהפכו ללא רלוונטים. עשרות ומאות שעות של דיונים ודיוקי נוסח בוועדת החוקה יזרקו לפח האשפה והחוק יהפך כלי בידי שופטי שמאל פרוגרסיביים, ולמרבה הצער לא חסרים כאלה בכל הערכאות, כדי לחנך מחדש חברות "חשוכות ומיושנות" וכדי "לעזור להן להקים משפחות נאורות". בתי המשפט יהפכו את לשון החוק כחומר ביד היוצר בדרכם להנחיל את ערכיהן הנאורים ולסייע לחשוכים לגלות את האור. כל סיטואציה שתתפס על ידם כלא שוויונית או לא תואמת את תפיסת המשפחה שלהם במאת האחוזים, במנותק משאלות ערכיות, תרבותיות ומנטליות, תצדיק התערבות גסה. אם ההורים לא יכבדו את האוטונומיה של הילד שלהם וישללו ממנו את דמי הכיס זה יחשב אלימות כלכלית שדורשת צו נחרץ. זה נשמע לכם דמיוני? אבסורדי? למרבה הצער במערכת המשפט שלנו שום תחיש אינו דמיוני. אין אבסורד שהיא מסרבת לחבק. הפסקתי כבר מזמן להיות מופתע ממנה או לפתח ציפיות כלפיה, ולכן אני גם לא מוכן להפקיד בידיה את עיצוב המשפחה הישראלית.

עד כאן המסגרת, ומכאן לגופו של החוק. הטענה היא שבמערכות יחסים משפחתיות שיש בהן אלימות כלכלית, בית המשפט יוכל באמצעות צווים וסעדים אזרחיים לתקן את העיוותים בתא המשפחתי, לרפא את העוולות ולסייע לצד החלש לשפר את מעמדו בתוך המסגרת המשפחתית הקיימת.

התיאור הזה כל כך הזוי מציאותית שאני באמת לא יודע מאיפה להתחיל. מישהו באמת חושב שתא משפחתי יכול להמשיך להתקיים תוך כדי מריבות והליכים משפטיים בין בני הזוג? שאפשר לבסס יחסי זוגיות על הוראות שייתן בית המשפט? תא משפחתי שמגיע לבית המשפט נמצא כבר עמוק בהליכי פירוקו, ואם זה עוד לא קרה אז ההליכים המשפטיים רק יזרזו את התהליך הזה.

המשמעות היא שהעוולה האזרחית שהחוק הזה מחדש תהיה רלוונטית להפעלה רק לאחר או במסגרת הליכי הגירושין. ולא שאין בזה היגיון. מי שסובל מאפליה ואלימות כלכלית זכאי לפיצוי על כך גם לאחר סיום הקשר המזיק שהוא היה בו הרבה שנים. אבל תסכימו איתי שתכלית של פיצוי לאחר מעשה היא אחרת לחלוטין, ועוצמתה חלשה בהרבה, מתכלית המניעה וההצלה בזמן אמת של מי שסובל מאלימות כלכלית כפי שמציגים תומכי החוק את תכליתו.

אל מול הצדק שבתכלית הפיצוי עומד החשש שחוק הזה יהפוך לעוד כלי במסגרת סכסוכי גירושין מכוערים, שהם גם כך ארוכים וקשים ומפרנסים אלפי עורכי דין, ועכשיו יתווספו להם עוד טענות ותלונות ותביעות שווא, ולך תוכיח.

כדי להציל את מי שסובלים מאלימות כלכלית, כמו מכל סוג אחר של אלימות, ישנם את כלי האכיפה הפלילית (מעבר כמובן לחינוך, הסברה, ומניעה). במקרי קצה קשים הכלי הפלילי הוא הכלי הנכון שקיים כבר היום. הוספת עוולה אזרחית לא תסייע, כאמור, להצלה בזמן אמת ונזקה עלול בסבירות גבוהה מאוד לעלות על תועלתה.

ומילה על שמאל וליברליזם. היפוך היוצרות כאן פשוט מדהים. השמאל, שמזוהה עם ליברליזם, תומך בעוד ועוד מעורבות של המדינה, כוחה וסמכותה, אל המרחב הפרטי, והימין השמרן הוא זה שמבקש להגן על החירות והאוטונומיה של הפרט ולהיזהר מאוד לפני שנותנים מקום לדריסת רגל של האלימות החוקית במקום המקודש ביותר לאוטונומיה של הפרט – המשפחה. יש הרבה מאוד מה להרחיב בנקודה הזו, אבל הטקסט הזה גם כך כבר ארוך הרבה יותר מד.

ומילה אחרונה לחברות וחברים בימין שתומכים בחוק הזה, אני בטוח שמכוונות טובות, וכועסים על שהפכתי אותו לעניין של ימין ושמאל. אז קודם כל לא אני הפכתי אותו לכזה. הוא פשוט כזה. אם הגעתם עד כאן אתם כנראה מבינים שהחוק הזה יושב על תפיסות יסוד מובהקות בהגות של השמאל הפרוגרסיבי בארץ ובעולם. אז אם זה הולך כמו ברווז, ומריח כמו ברווז, זה כנראה ברווז.

וזה בסדר, החיים מורכבים ומותר לאנשי ימין להזדהות עם ערכים מסויימים בשמאל. גם אני לוקח מהשמאל לא מעט טוב שיש בו. אבל לא בנקודה הזו.

אני מזדהה מאוד עם הכאב על אלימות נגד נשים, מבין את הרצון הבוער למגר אותו ולא יכול שלא להתחבר לתסכול ממציאות לא מושלמת ומהחיפוש המתמיד אחר תיקונה. אבל לא זו הדרך. עוול אחד לא מתקנים ביצירת עוול אחר. והחוק הזה הוא עוול גדול.

בצלאל סמוטריץ' הוא חבר כנסת במפלגת ימינה.