"עד עכשיו אני חושב שזה היה הרגע הכי הזוי והכי מצחיק בשירות הצבאי שלי", אומר אלעזר אטלס ומתקשה שלא לפרוץ בצחוק. "זה היה יחסית בתחילת הטירונות. עמדנו בח' במסדר ערב ודיברו איתנו על כל מיני הנחיות בטיחות. הסמ"פ סיים לדבר בעברית והוא לקח את אחד מדוברי האנגלית ואמר לו לתרגם עכשיו את הכל לאנגלית. אני עומד שם וחושב לעצמי, שאחרי כל העלייה שעשינו לארץ, המאבק ללמוד את השפה ובעיקר את כל המונחים הצבאיים, והנה, ישר מחזירים אותי לאנגלית בארץ. הרגשתי בסרט".
בשביל להבין את התחושה הזו של אלעזר צריך להבין גם את הדרך שהוא ואחיו התאום ראובן, בני 20 כיום, עשו מהבית המפנק באנגליה הירוקה ועד לטירונות השריון ומסע הכומתה שאותו סיימו ביום חמישי שעבר. אלעזר וראובן, בני עשרים, כיום תושבי רעננה, בנים למשפחה דתית-מסורתית, נולדו בארץ, אבל כשהם היו כבני 10 הוריהם התנדבו לנסוע לשליחות בחו"ל ומאז הם גדלו במנצ'סטר, ביחד עם עוד שלוש אחיות: שיר כיום בת 17, עדי בת 13 וטל בת 7.5. אבל אז הם ויתרו על כל זה בשביל לחזור לארץ, בהתחלה לבדם.
מה גרם לכם להחליט לחזור לארץ?
ראובן: "בסוף כיתה י' נסענו לטיול של חודש בארץ יחד עם תנועת נוער ומאוד נהנינו. בעקבות הטיול הרגשנו שהמקום שלנו בארץ ואמרתי לאמא שצריך לחזור לארץ. ההורים עוד לא רצו לחזור ופנינו לפרויקט נעלה לבד, שמסייע לבני נוער לעלות לבד בלי הורים. בהתחלה הם לא רצו לעזור כי שנת הלימודים בכיתה י"א כבר התחילה, אבל לא ויתרנו וכל הזמן לחצנו עד שהם אמרו שאנחנו יכולים לבוא למבחני קבלה בארץ. קנינו כרטיסים לכיוון אחד ובאנו ולמזלנו גם התקבלנו. בתחילת י"ב גם ההורים שלנו החליטו לחזור וכולנו התיישבנו ברעננה".
אלעזר (מימין) וראובן אטלס, צילום דובר צה"ל
למרות זאת, לא התגייסתם ישר בסוף לימודי התיכון.
אלעזר: "אחד הדברים שרצינו כשבאנו לארץ זה ללמוד בישיבה דתית ויותר קל עם רקע בלימודי קודש. לכן, אחרי התיכון רצינו ללכת לישיבה גבוהה והלכנו למסלול של ישיבת הסדר. בחרנו בישיבת הר עציון באלון שבות. למדנו שנתיים ואז התגייסנו לשריון. בדרך כלל, במסלול הזה הולכים לחי"ר והפרופילינקים לשריון. אבל הפעם הצבא ביקש שכולנו נגיע לשיריון. ראובן ואני ממילא פרופילינקים. אבל היה מאוד משמח להגיע לשריון ביחד עם כל החברים מהישיבה".
הרגשתם שהיה לכם יותר קל להתגייס בצורה כזו?
אלעזר: "להתגייס זה תמיד קשה, אבל בזכות זה שהיינו עם חברים זה היה יותר קל, לא היינו צריכים לדאוג אם יהיו לנו חברים. היה לנו הלם תרבות כשהגענו, אמנם דיברנו עברית, רק שבכל זאת היו חסרות לנו מילים. בשריון יש הרבה דגש על המקצוע והיה קשה עם השפה המקצועית. אבל למי שמתקשה עם העברית וההבנה, יש שיעורים משלימים עם מש"קיות חינוך. יש הרבה עולים אמריקאים בתכנית הזו, כך שלא היינו דוברי האנגלית היחידים".
ראובן ואלעזר אטלס עם משפחתם, צילום דובר צה"ל
למה הכוונה בהלם תרבות?
ראובן: "אנגליה זו ארץ של תרבות מאוד מנומסת. לבית הספר הלכנו עם חליפה, חולצה לבנה ועניבה. היינו בהלם כשראינו איך מגיעים לבית ספר בישראל ואיך נראה בית ספר בישראל. אבל השתלבנו. בכל זאת אני זוכר שבאחת הבגרויות הגעתי באיחור של דקה. נלחצתי וחשבתי שלא אוכל להיכנס. באנגליה לא היו מכניסים אותי. אני מגיע והדלת של הכיתה נעולה. אמרתי לעצמי, זהו, פספסתי. אני מתכוון לצאת ואני רואה שהבוחן בדיוק מגיע. היה נעול כי אף עוד לא הגיע ולא פתח את הכיתה! אמרתי לעצמי, טוב אתה לא באנגליה יותר, תתרגל. אבל אני חייב לציין שעצם זה שעלינו דרך מסגרת ואחר כך הלכנו לישיבה וגם התגייסנו לצה"ל דרך מסגרת זה מאוד עזר לנו. לא פגשנו את התרבות הישראלית לבד. תמיד מסביב יש מעטפת ואנשים תומכים, תמיד מחזיקים אותנו במקום".
רוצים להישאר מעודכנים?
בשלב החלוקה למקצועות בטירונות גילו התאומים ששניהם יהיו מפקדי טנק בחטיבה 401, ואף משרתים באותה המחלקה. כאמור, ביום חמישי האחרון שניהם סיימו מסע כומתה בנוכחות המשפחה הגאה.
יש איזה מסר שתרצו להעביר לצעירים אחרים שאולי מתלבטים אם לעשות צעד דומה?
ראובן: "פחדתי שזה יהיה קשה, אבל היה הרבה יותר קל ממה שחשבתי. הדבר היחיד שקשה לי זה שאני לא יכול לקנות לבד דברים ואמא צריכה לקנות לי. אבל אם ישנם חבר'ה שחוששים לעלות לבד, הם לא צריכים לפחד מכך כי הם יקבלו תמיכה לכל אורך הדרך ויש גם סיכוי שבסוף המשפחה שלהם גם תעלה. מעבר לכך, הצבא הוא חוויה מיוחדת שלא כדאי לפספס".
אלעזר: "לבוא ולתרום בצורה כזה זה דבר שבונה עצמאות ומפתח את האישיות. זה קשה ויש בכך גם הקרבה, כי משאירים את המשפחה מאחור וקשה גם אם אין לך את השפה. אבל בסופו של דבר, אתה יוצא מזה מחוזק. עבורי זו חוויה מאוד טובה ואני מרגיש גאווה חיילית מאוד חזקה".
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה
תגובות