בשבועות האחרונים שוטפים מאות אלפי אנשים את הרחובות בהפגנות ענק נגד הרפורמה המשפטית, אותה הם מכנים המהפכה המשטרית. יצאנו לבדוק מי אותם ראשי ומארגני המאבק בערי השרון, להבין מדוע החליטו לקחת חלק פעיל בפעילות המחאה, כמה זה שואב מהם ועד כמה זה משפיע על חייהם.
"המשפחה סלחנית אלי גם כשאני מחמיץ אירועים משפחתיים"
איציק מנהיימר, בן 49 נשוי פלוס, מהנדס תוכנה בחברת הייטק מובילה, מספר כיצד הגיע להיות חלק מראשי המאבק בכפר סבא: "כמהנדס במקצועי היה חשוב לי להבין לעומק את הרפורמה המשפטית שהציעו נתניהו ולוין. קראתי היטב את הצעות החוק במסגרת הרפורמה. לאחר בחינת הנושא, הבנתי את המשמעות המיידית של הרפורמה. הבנתי שלא יהיה קל לחיות במדינה כזאת. יהיו לכך השלכות בין השאר על כלכלת המדינה ומערכת החינוך. בעיקר אני דואג לשלושת ילדיי, הגדול לפני גיוס ליחידה קרבית, האמצעי בתיכון והקטן בבית ספר יסודי. כשחבר מועצת כפר סבא הנכנס מטעם סיעת מרצ, קובי פדוה, פנה אלי וביקש לסייע לו ולדן בן יהודה, יו"ר סניף המחנה הממלכתי כפר סבא, בארגון ההפגנה במוצ"ש, נעניתי מיד. הרגשתי שזאת חובתי האזרחית".
איציק מנהיימר מכפר סבא. צילום פרטי
איך המשכתם משם?
"ההפגנה הראשונה שארגנו מילאה את כל כיכר היכל התרבות. בעקבות כמות המפגינים הגדולה, המשטרה דרשה מאיתנו להעביר את ההפגנות הבאות לכיכר העיר בקניון ערים. גייסנו מתנדבים רבים. קיבלנו תרומות מהציבור כדי לספק הגברה נאותה, שלטים ותאורה, כך שאפשר יהיה להמשיך את ההפגנות ככל שיידרש".
כיצד משפחתך קיבלה את היותך מראשי המאבק?
"משפחתי מאוד תומכת בפעילותי נגד המהפכה המשטרית. יש הפגנות שרק רעייתי מצטרפת אליהן ויש פעמים שהילדים מגיעים ומשתתפים. כולם במשפחה מבינים את ההשלכות ההרסניות של תכנית נתניהו לוין, לכן הם מעודדים אותי להשתתף במחאות. המשפחה סלחנית אלי גם כשאני מחמיץ אירועים משפחתיים. אמנם אני מנסה לאזן בין הפעילות הציבורית לבין המשפחה, אך קורה לא פעם שלקחתי ימי חופשה כדי להשתתף במחאות שהתרחשו בשעות העבודה. פעמים לא מעטות הייתי צריך להשלים את המחויבות שלי למקום עבודתי. בליבי אני יודע שאם לא אפעל עכשיו, לא תהיה לי אפשרות נוספת בעתיד. לכן אני משקיע שעות רבות על חשבוני הפרטי כדי שהמחאה תצליח והיא תצליח. אין אופציה אחרת".
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה
רוצים להישאר מעודכנים?
"אני משקיעה בפעילות הזו עוד כשלוש שעות ביום בממוצע"
רוית אלקיס יגרמן, אמא לשלושה ילדים בוגרים, ועוסקת בניהול נכסים, נמנית על ראשי המאבק בהרצליה. השבוע סיפרה כיצד יצאו לדרך ההפגנות בהרצליה, שהיו הראשונות באזור השרון. "אני פעילה חברתית מזה שנים רבות, בוועדי הורים, סיירת הורים, בפעילויות שכונתיות שונות ובסיעת דרך חדשה בהרצליה", מציינת רוית. "אני מודאגת מאוד ממה שקורה במדינה ונהגתי להשתתף בהפגנות בתל אביב. לאור פניית שכנים בהרצליה אל דנה אורן ינאי על כך שהיו רוצים לצאת להפגין אך קשה להם להגיע לת"א, שוחחנו דנה אורן ינאי, ניבה בזזינסקי ואני והחלטנו לנסות להרים הפגנה בהרצליה לכל מי שלא רוצה או מתקשה לנסוע לתל אביב. ההתארגנות ישר סחפה אליה פעילים נוספים שאיתם אנחנו רגילים לפעול: תמר מיטל, יעל פדר, רחלי מרום דור ואלינו הצטרפו חן יצחקי, יורם זינגר וצפי שומר. מזה שבעה שבועות אנחנו מרימים מדי שבת הפגנה, מחלקים בינינו תפקידים: קשר עם מטה המאבק, גיוס, נואמים, ציוד והפצה בקבוצות וואצאפ ורשתות חברתיות".
רוית אלקיס יגרמן מהרצליה. צילום נירית מרקמן
כמה זה שואב ממך?
"העיסוק בהפגנות גוזל ממני זמן לכל אורך השבוע ואני יכולה להגיד כי מעבר לשעות שאנחנו מקדישים להפגנות בשבת, אנחנו באים כשעתיים קודם ונשארים עוד כשעה לקפל. אני משקיעה בפעילות הזו עוד כשלוש שעות ביום בממוצע. בסוף כל מפגש אנחנו עורכים מפגש מסכם הפגנה והתארגנות להפגנה הבאה".
אלו תגובות קיבלת?
"אני שמחה לספר שהתגובות שאנחנו מקבלים מאוד חיוביות על הארגון וההשקעה שלנו ועל החשיבה ואיתור הנואמים. כהוכחה לכך אנחנו רואים שמספר המשתתפים עולה מדי שבוע".
איך משפחתך מקבלת את היותך מראשי המאבק בהרצליה?
"המשפחה שלי מצטרפת להפגנות ותומכת בעשיה שלי. חלק יוצאים להפגין איתי, חלק תומכים בדרכים שונות כמו הפצה ברשתות החברתיות. היציאה להפגנה אינה אלימות מבחינתי אלא חובה אזרחית שלי להגן על אופי השלטון במדינה. חשוב לי שילדי יגדלו במדינה דמוקרטית ליברלית".
את חוששת מכך שהמאבק יגיע לאלימות?
"אני מקווה שהמאבק לא ייגרר לאלימות, יכאב לי מאוד אם ניגרר למלחמת אחים. קשה לי לדמיין את האפשרות שהמדינה תשנה אופייה לדיקטטורה תיאולוגית".
"לפני שבועיים שיניתי למוד של מילואים וככה החיים שלי מתנהלים מאז"
שמואל ווגמן, 44, נשוי ואב לשלושה הוא הייטקיסט וסא"ל במילואים. משפחת וגמן עברה לרעננה מכפר סבא לפני שלוש שנים. "המשפחה שלנו היא משפחה מעורבת, חלק דתיים, חלק חילוניים", אומר וגמן. "אנחנו חברים גם במניין בית כנסת ברעננה. מחומת מגן ועד עלות השחר נעניתי לכל צווי 8 שקיבלתי. הייתי באוגדת עזה ועכשיו משרת בפיקוד דרום. במחאה הנוכחית אני מרגיש שקיבלתי שוב צו 8, הפעם צו 8 אזרחי. זה אותו נוהל חירום של מילואים. לפני שבועיים שיניתי למוד של מילואים וככה החיים שלי מתנהלים מאז".
שמואל ווגמן, רעננה, צילום פרטי
איך החיים שלך מתנהלים?
"זה דורש ממני לג'נגל הרבה בין העבודה למשפחה. אני צריך לשמור על מקום העבודה שלי, למרות כל המשימות והפעילויות שלקחתי על עצמי שקשורות למחאה. זה מאוד לא פשוט וגם דורש ממקום העבודה שלי להתחשב בי ולבוא לקראתי בשעות עבודה גמישות יותר. יש מקרים שאנחנו פשוט עוזבים הכל ובאים. אני שואב את הכוח לזה מהאנשים היפים שאני פוגש בדרך. למשל, כשנסענו להפגין בירושלים וראיתי שלושה דורות שבאים להפגין ביחד, או כשאני רואה את הפנסיונרים הנהדרים שמגיעים מדי יום למחסן שלנו להכין את הדגלים והשלטים ועושים את זה בשקט ומכל הלב".
איך משפחתך מקבלת את זה?
"הם מקבלים בהבנה רבה. הם יודעים שאני חייב להתגייס למשימה הזאת ולעשות את זה מכל הלב ובצורה מלאה. עם זאת, אני משתדל לייצר שיווי משקל נכון ולמצוא זמן גם בשבילם. אנחנו כולנו מבינים שצריך אורך נשימה כי זו ריצה למרחקים ארוכים. ההפגנות הן לא המטרה, רק האמצעי, ואנחנו רוצים לבנות מחדש את המארג החברתי ואת היחסים בין הקבוצות. אני מכיר את הרב שלום יניב, אביהם של הלל ויגל ז"ל, כבר 20 שנה מהמילואים ונסעתי לנחם אותו. המטרה והשאיפה שלי היא ליצור חברה בריאה וסובלנית".
אני מניח שכל הג'ינגול הזה לא פשוט.
"זה לא פשוט בכלל. בצוק איתן הייתי 40 יום במילואים. אני מקווה שפה אהיה פחות. אבל גם אם לא, אהיה פה כמה שצריך. מבחינתי נלחמים פה על הבית, יש תחושת דחיפות וזה מה שגורם לכולם לקפוץ פנימה מתחת לאלונקה ולא להסתכל על המחיר שצריך לשלם".
שרה עובדיה תושבת נווה עמל
אנרכיסטים כבר אמרנו? זה מה שהם. חושבים שאיש המאה הוא איש הדעה. לא בדמוקרטיה