"אמא שלי כבר לא יכולה לעמוד מול קהל ולספר, לקחתי את זה על עצמי"

כמידי שנה, בימים שלפני יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מתחדדת השאלה: ככל שיותר שורדי שואה נפרדים מאיתנו, איך נשמור ונעביר את הסיפורים האישיים שלהם לדורות הבאים? מי יספר את הסיפור שלהם?

למטרה זו הוקם מיזם המתנדבים "שגרירי זיכרון – בגוף ראשון" אשר מוביל כבר חמש שנים חזון שאפתני ויוצא דופן להנצחת זכר השואה. העמותה שמפעילה את המיזם מכשירה מאות "שגרירי זיכרון", כאשר כל שגריר לוקח על עצמו סיפור אישי אחד של שורד/ת שואה, או חסיד אומות עולם, לומד אותו היטב, ומספר אותו בגוף ראשון בכל רחבי הארץ, אם זה בבתי ספר, בסיסים צבאיים ועוד. השימוש בגוף ראשון הופך את סיפור שורדי השואה לזיכרון חי ופועם לדורות הבאים.

עמותת "בגוף ראשון" הוקמה לפני חמש שנים על ידי דודי רונן (59), דור שני לשורדי שואה, שמספר את סיפורו של אביו פנחס שורד השואה. מאז הקמתה הכשירה העמותה מעל 400 שגרירי זיכרון שסיפרו בגוף ראשון את סיפורי השורדים "שלהם".

דורית שפירא מספרת את סיפורה של אמה

אחת מהן היא דורית שפירא מרעננה שבמסגרת המיזם הנפלא מספרת את סיפורה של אמה, חנה אפלשטיין בת ה- 88 ששרדה את השואה בילדותה.

חנה נולדה כאניטה בשנת 1935 בעיר ז'לינה בצ'כוסלובקיה. כעבור 4 שנים, פלשו הגרמנים לצ'כוסלובקיה והגיעו גם לז'ילינה. בספטמבר עזבה המשפחה לכפר בהרים והתקיימה בדוחק תוך כדי מסתור ביערות. הם נתפסו אחרי חודשיים ונשלחו לבית סוהר בז'לינה. בינואר 1945 נשלחו למחנה מעבר סרד ואחרי שבועיים הפרידו אותם מאב המשפחה שהובל למחנה העבודה זקנהאוזן. הוא שרד את השואה ונפטר מיד לאחר שחרורו. אניטה נותרת עם אמה והן עברו למחנה טרזיינשטט עד סיום המלחמה במרץ 1945. כעבור 4 שנים, בשנת 1949, עלו אניטה ואמה לארץ והשתקעו בנהריה. בשנת 1954 היא התחתנה, הקימה משפחה בישראל ונולדו לה שלוש בנות. לפני עשר שנים עזבה את נהריה ועברה לפתח תקוה כדי להיות קרובה לבנותיה.

דורית מסבירה מדוע החליטה להיכלל בפרויקט ולספר את סיפורה של אמה: "אמא שלי כבר לא יכולה לעמוד מול קהל ולספר. לקחתי על עצמי ללמוד את סיפור השואה שלה ושל משפחתה והיום אני מספרת את הסיפור שלה בגוף ראשון לכל מי שרוצה לשמוע ולו רק על מנת להנחיל את הציווי של לזכור ולעולם לא לשכוח".

מתי נחשפת לסיפור חייה של אמך?

"אמא שלי לא שיתפה אותנו בכלל במה שעבר עליה כילדה בשואה. לפני 24 שנים אחד הנכדים ביקש ממנה שתבוא לספר את הסיפור שלה בכיתתו. הגעתי איתה ורק שם לראשונה נחשפתי לסיפור המלא שלה. ידעתי שבהמשך אעשה עם זה משהו. ואכן, במשך שנתיים היא סיפרה לנו את סיפורה והוצאנו ספר שנקרא "מאניטה לספתא חנה". לאחר הוצאת הספר קיבלתי הודעה מעמותת "שגרירי זיכרון בגוף ראשון" וכך התחלתי את דרכי החדשה כמספרת את סיפור השואה שלה. הקורס נפתח לפני שנתיים וחצי ברשויות המקומיות עם השתתפות סמלית של המשתתפים שעוברים הכשרה כיצד לעמוד בפני קהל ולספר סיפור על ידי מנכ"ל העמותה ואחד מהשחקנים הבאים: שרון אלכסנדר, תומר שרון, אסתי זקהיים וענת עצמון".

תארי מה קורה לך כשאת מספרת את סיפורה בגוף ראשון?

"כאשר אני עולה על הבמה אני נכנסת לדמות ומספרת את הסיפור כאילו אני ניצולת השואה. בפעם הראשונה כשאמי ראתה אותי מספרת כך את סיפורה היא נדהמה ואמרה שהיא לא יכולה לספר את סיפורה יותר טוב ממה שאני מספרת. היא מתרגשת מכך בצורה בלתי רגילה ומתלווה אליי לא מעט".

חנה עם בנותיה דורית ( מימין) ואורלי. צילום פרטי

כמה פעמים יצא לך כבר לספר בצורה הזאת את סיפורה?

"הרבה פעמים. בעיקר בבתי ספר, בחברות, יישובים קטנים ובבסיסי צה"ל. ביום שני הקרוב אעמוד מול 2,000 חיילים בבסיס חיל האוויר ולמחרת אספר מול שתי חברות הייטק ומכינה קדם צבאית. ביום רביעי, שזה יום הולדת ה-88 של אמי, אספר את הסיפור במשרד הביטחון בקריה".

זה יהיה רגע מיוחד עבורך בגלל בנייך הטייסים?
"בהחלט. יש לי שני בנים טייסים. לפני חמש שנים הוזמנו לקריה להענקת דרגות לאחד הבנים. אמא שלי עלתה לבמה, נעמדה מול מפקד חיל האוויר ואמרה לו "אני ניצחתי". ניגש אליה גם מפקד בסיס בחיל האוויר ואמר לה כנראה שהמסע שעשית לא היה לשווא".

בסוף הסיפור אני אומר שכולנו נלמד את הלקח שהוא למד באושוויץ, שלא נצטרך את הגויים שיזכירו לנו שאנחנו אחים"

זאב הורביץ, בן 56, נשוי, אבא וסבא, תושב שכונת הדר גנים בפתח תקוה, משמש כשגריר זיכרון מזה כשנה. הוא עובד באחת התעשיות הביטחוניות ולקראת יום הזיכרון לשואה לפני כשנה הגיע למקום עבודתו אדם שסיפר את זיכרונות השואה של אביו, אבל בגוף ראשון כאילו הדברים קרו לו. הורביץ מאוד הושפע מדרך הסיפור.

"הבחירה שלו לספר את הסיפור בגוף ראשון גרמה לכך שהסיפור היה מאוד מושך ומחבר. זה יצר אצלי חיבור רגשי מאוד חזק", נזכר הורביץ. "אחרי שהוא סיים ניגשתי אליו והוא אמר לי שהם פותחים קבוצה שמכשירה אנשים שיש להם סיפורי שואה לספר אותם. הוא הסביר לי שלא סתם מספרים, צריך לחקור את הסיפור מבחינה גיאוגרפית, סוציאלית, להחליט מה לסנן ומה להבליט וכו'. נזכרתי בסיפור ששמעתי לפני כשמונה שנים, סיפורו של עקיבא שטיינברג, סיפור שנשאר אצלי. אמרתי לעצמי שאם אותו סיפור של שטיינברג עשה עלי כזה רושם כשאני שמעתי אותו לפני שנים בגוף שלישי, הוא בטח ישפיע על אנשים אם אני אספר אותו בגוף ראשון".

זאב הורביץ בתור עקיבא שטיינברג בבית הכנסת ביד בנימין. אין צורך בקרדיט

הורביץ התמקד בעקיבא שטיינברג, יהודי הונגרי ניצול שואה, שנפטר לפני שנים רבות. "התחלתי לחקור ולעבות את הסיפור שזכרתי", מספר הורביץ. "פגשתי אנשים שהכירו אותו מקרוב ועזרו לי להביא מידע ולהגיע למידע. למזלי, הצלחתי. אני מספר דרכו לא רק את הסיפור שלו, למרות שהוא המוקד, אלא מדבר גם על יהדות הונגריה כולה באותה תקופה. לפני המלחמה היה קיטוב גדול בתוך יהדות הונגריה, בין היהודים האורתודוקסים לבין היהודים הנאולוגים שאפשר להקביל אותם לרפורמים של ימינו. הנאולוגים היו זרם מודרניסטי וליברלי יותר שרצה להיטמע בחברה ההונגרית. הייתה שנאה גדולה בין הזרמים, אבל, בסופו של דבר, כששטיינברג הגיע לאושוויץ, הוא ראה שאין באמת הבדל בין נאולוגים לאורתודוקסים, שכולם כמוהו, קרחים, מפוחדים, רועדים מקור, מזי רעב. הוא לא ראה הבדל בין רב לסנדלר, בין נאולוגי לאורתודוקסי. כשאני מסיים את הסיפור אני אומר שאני רוצה שכולנו ניקח אלינו את הלקח הזה שהוא למד באושוויץ – שלא נצטרך את הגויים שיזכירו לנו שאנחנו בעצם אחים".

הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרוייד

הורידו את האפליקציה לאייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק שלנו

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "צומת השרון רעננה"

איך בקהל מגיבים אליך, כמו לאיש האמיתי או כמו לשחקן?
"אני לא חושב שהם רואים בי שחקן כי אני לא משחק. אני לא נכנס לדמות, אני עולה בדמות. באותו הזמן אני עקיבא ואני מספר את הסיפור שלו, כולל עד כמה היה חשוב לי, כעקיבא, לאפות מצה בפסח באושוויץ ומה עברתי ואיזה מחיר שילמתי בשביל זה. חטפתי מכות, השומר הנאצי תפס אותי עם המצה, היכה אותי ופורר את המצה על הארץ. אבל אני אספתי את הפירורים והבאתי אותם לחבר שלי שחיכה ובסוף אפילו ויתרתי עליהם למענו. האנשים מאוד מתחברים ומרגישים כאילו עקיבא מדבר איתם. רק בסוף אני יוצא מהדמות ומספר על המיזם".

למה חשוב לספר את הסיפור ככה?
"בימינו מידע לא חסר. כל אחד יכול להיכנס לאינטרנט ולקרוא. אני לא בא לחדד או לחדש את פרטי ההיסטוריה. המטרה היא לגעת באנשים וזה נעשה על ידי כך שהאדם מספר את הסיפור האישי שלו, בגוף ראשון, זה מה שיוצר את ההזדהות. כשהתחלתי לספר את הסיפור היה לי חשש, התחלתי בפורומים קטנים, אבל קיבלתי תגובות מאוד טובות. עכשיו אני מופיע בפורומים יותר גדולים. במוצאי שבת סיפרתי את הסיפור ל-200 איש ביד בנימין, ביום ראשון בבית כנסת בהדר גנים, ביום שני (אתמול) בעוד בית כנסת וגם בני נוער הזמינו אותי לבוא אליהם ולספר את הסיפור".

אתה נתקל בתגובות מרגשות?
"הרבה פעמים כשאני מזכיר מקומות ותאריכים זה מתקשר לאנשים עם הסיפור המשפחתי שלהם, הורים, דודים, סבים וסבתות. הם מתחילים לדמוע ולהתרגש. בשבת, כשסיימתי לספר, פתאום קם מישהו מהקהל, שורד שואה אמיתי מהונגריה. הוא עלה לבמה ואמר 'הייתי שם, אני מקלויזנבורג. קראנו להם, לנאולוגים, טומאה קיבלנו הוראה לירוק ולקלל. היום אני מכה על חטא על הדבר הזה'. היום בבוקר באתי לבית הכנסת. בסוף התפילה בא אלי מישהו. מתברר שגם הוא מהונגריה. הוא אמר גם הם הנאולוגים ירקו, גם הם קיללו. הרגשתי כאילו זה לקוח מהעיתון של היום בבוקר. צריך להתעורר כדי שזה לא יקרה שוב".

מה המשפחה שלך חושבת על מה שאתה עושה?
"המשפחה מלווה ועוזרת. כולם מעורבים, חיים ונושמים את זה. ביד בנימין דוד של אשתי בא עם אשתו. היא דומעת כולה. מראה לי מפה. אמה שלה גרה באחד המקומות שהוא עובר שם. הסיפור המשפחתי שלה מקביל מבחינת התאריכים. אני רואה בזה מעין שליחות. אם אני לא רק נוגע בקהל אלא גם גורם לאנשים להרגיש שגם הם רוצים להפוך לשגרירי זיכרון, ביצעתי את שליחותי במלואה. הדבר היחיד שאני מצטער עליו שעוד לא קרה, ואני מקווה שיקרה, זה שעיריית פתח תקוה תיקח על עצמה להרים כזה קורס עבור שגרירים שיהיו מעוניינים בכך".