"אם לא נלך בנתיב הקיימות אז לא נראה פה עתיד לנכדים שלנו"

לפני כ-20 שנה, כשהיא הייתה מהנדסת ושרטטת במכון לטיהור שפכים, לא תיארה לעצמה הרעננית מירי ישראלי שיום אחד היא תרצה ברחבי הארץ על מקור השפכים והיכולת שלהם להפוך את העולם שלנו ליותר טוב. "כשהייתי יוצאת לשטח בתור מהנדסת לבדוק את הקונסטרוקציה של מכוני השפכים לא יכולתי לסבול את הריח", מספרת ישראלי, "אם הייתי חוזה שאני יום אחד ארצה על השפכים ואתלהב איך הם הופכים למקור אנרגיה והמים שלהם הולכים להשקות את הנגב ולדשן לחקלאות, זה היה נראה לי הזוי. אלוהים מביא אותך למקומות בלתי צפויים בחיים. התגלגלתי הרבה עד שבסוף הגעתי לייעוד האמיתי שלי ואני נורא שמחה שאני יכולה לעשות את זה".

ישראלי נולדה בתל אביב והיא תושבת רעננה כבר למעלה מ-30 שנה. היא נשואה, אם לשלושה ילדים וסבתא לארבעה נכדים. בעברה עבדה ישראלי בתחום הנדסת מכונות ובניין והיא מספרת שלאחר שנים רבות בהן לא הייתה מרוצה מתחום העבודה שלה היא חיפשה משהו שיבעיר בה מחדש את הצורך לקום וללכת לעבודה. היא חיפשה ליצור ולעשות משהו שיספק את נפשה וכך היא הגיעה לתחום האומנות בה שילבה את האהבה לסביבה. כיום ישראלי מעבירה הרצאות ברחבי הארץ ומשתפת פעולה עם מוסדות רבים בתחום האומנות האקולוגית, בנוסף היא כותבת ספר בנושא אמנות וקיימות והקשר ביניהם וחולמת שיום אחד יהיה מקום מכובד בארץ שיציג אומנות ירוקה.
"לאחר שהחליטה לעשות את ההסבה המקצועית למדה ישראלי במשך שלוש שנים הדרכת אומנות והתעסקה בהמון סוגי אמנויות עד שלבסוף הגיעה לזו האקולוגית. "התחברתי לסוג הזה של האומנות מבחינה אידיאולוגית", היא מספרת, "מעניין אותי הפוטנציאל שטמון בכל חומר, איך אפשר להשפיע על החינוך הסביבתי, איך האומנות האקולוגית יכולה להבליט את היופי של הטבע ולזעוק את הכאב של החומרים שנזרקים סתם. וככה, בגיל 50, החלטתי שאני עוזבת את העבודה שלי והלכתי להיות עצמאית, אחרי שנים שלא ידעתי בכלל מה זה. וזאת למרות שבתחום האומנות אין עתיד כלכלי".
לא היו לך חששות?
"היה חשש מאוד רציני. אבל בגלל שהתחלתי ללמוד גם קבלה ורוחניות הבנתי שכשיש לך חיבור לנפש ולאמונה, שיש פה בורא עולם שיכול לעזור לקיום שלך, אז אתה זורק את עצמך למים. תמיד אני יכולה לחזור לתחום שעסקתי בו, אבל היה לי התלהבות ומוטיבציה".

בנוסף לתחום האומנות ישראלי למדה גם מנהיגות סביבתית. "בתור מנהיגה סביבתית אמרתי לעצמי שאני חייבת לעשות פרויקטים על מנת ליצור שינוי", היא מסבירה, "התחברתי לקרן קיימת לישראל והתחלתי לפתח תוכיות הדרכה לגננות, סייעות ומורים. אני נותנת להם את הכלים לחינוך סביבתי. גם ברעננה עשיתי השתלמויות לסייעות, לגננות ולמורים בבתי ספר. כל פעם התקדמתי עוד שלב.  פניתי גם למשרד החינוך שיכניסו את התחום הירוק בהעשרה למורים. בכל פעם אני עולה עוד שלב בסולם כדי להגיע לקהלים יותר גדולים".
מה בעצם השאיפה הגדולה שלך?
"להשתמש באומנות כשפה וככוח. להטמיע את המודעות הסביבתית והחינוך הירוק בחברה. זה לא רק יצירה. נכון שדרך היצירה אני עושה את זה אבל יש פה שאיפות, עקרונות, אידיאולוגיה וצדק. זה נותן הרבה מוטיבציה, זה לא שאני יושבת ועושה ציור בשבילי ובשביל הנפש שלי, יש פה איזושהי אמירה, אמנות שהיא אקטיביסטית".
מה את חושבת על היחס של הישראלים לסביבה?
"עצוב מאוד. אנחנו מקבלים כל כך הרבה סימנים מהעולם. בכל העולם יש עכשיו מהפכה סביבתית. אמנם אנחנו מפגרים בתחום הזה בארץ אבל יש כל כך הרבה נורות אדומות שנדלקות ולא מסתכלים על זה, מתעלמים. חלק מתפקידה של האומנות הוא לשים מראה לחברה ולהניע לפעולה. אני חושבת שמה שצריך זה קודם כל מודעות וחינוך. את זה עושים בדרכים של הסברה, סדנאות הרצאות ותערוכות. אם לא נלך בנתיב הקיימות אז לא נראה פה עתיד לנכדים שלנו. כולנו צריכים להיות מעורבים בתחום הזה, האומנות זועקת את הכאב ואת המצב העגום של אמא אדמה, אנחנו, במיוחד בישראל, מטמינים 80 אחוזים מהפסולת שלנו ואין לנו אדמות. ולמרות כל זה אנחנו זורקים את הזבל שלנו ביחד, הפסולת האורגנית עם הפסולת היבשה. שלא נדבר על כל הגזים שנפלטים ומי התהום שמזדהמים והאוויר".
איפה עומדת רעננה ביחס לערים אחרות בנושא?
"זה תהליך. יש פה מחלקת קיימות והם פועלים אבל הכל יחסי. ביחס לעולם יש לנו עוד המון מה ללמוד. בבית הספר ברטוב עשיתי פרויקט בו לקחתי משטחי עץ ישנים מאזור התעשייה ויחד עם הילדים הפכתי אותם לאדניות תלויות בגדרות של בית הספר. בנוסף עשיתי פרויקטים בגני ילדים בעיר. זה שיתוף פעולה עם הקהילה והילדים מאוד מתחברים לזה. ברעננה אספתי פסולת של קופסאות של חלבונים מחדר הכושר "הולמס פלייס" ויצרתי מזה פרחים שאותם חיברתי למגן דוד. זה הוצג בתערוכה שהייתה בעיר ביום העצמאות וזה כמסר למחות נגד היעלמותם של פרחי הבר מנוף ארצנו. לוקחים עוד ועוד שטחים לבנייה והבטון מכסה את כל הקרקע ולא נשארים שטחים פתוחים וירוקים. כמו כן, עשיתי פרויקט לתערוכה שתוצג בבית יד לבנים. אספתי פסולת בחוצות העיר, מקלדות ישנות וגלילים ולקחתי את זה לכיוון של שפת הקוד שלנו והקבלה. זה משהו מאוד מיוחד ומאוד מורכב זה תערוכה שעתידה להיפתח אחרי החגים".
יצירותיה של ישראלי עוסקות בנושאים של מחזור וצמצום נזקי תרבות הצריכה לסביבה. בעבודותיה היא עושה שימוש חוזר בחומרים ממוחזרים, בפסולת ממפעלי תעשייה, פסולת ביתית, פסולת בניין, פסולת ימית ופסולת אלקטרונית. האומנות של ישראלי נותנת השראה לאנשים בכל קצוות העולם והיא מספרת שהיא מקבלת תגובות נלהבות מארצות רבות. "אני שמחה שהאומנות שלי נותנת השראה במקומות אחרים בעולם", אומרת ישראלי, "מגיעים אלי מיילים מאנשים ממדינות שונות, אפילו מעיראק ובנגלדש. מה שהם רואים אצלי הם אחר כך עושים אצלם. המטרה היא כמובן למען הטבע אבל גם לחברה ולקהילה, לזרוע אהבה ושמחה ולעשות טוב".

מירי ישראלי. צילום ויקי מוצפי

בנוסף בשנת 2008 היא הקימה את אתר האינטרנט "גרין ארט" במטרה לממש את תפיסת העולם הירוקה ולקדם מודעות סביבתית באמצעות האמנות והתרבות. "חלק מהנושא של ההסברה זה לא רק להדגיש את החומר הזה שאנחנו לא צריכים יותר אלא להעביר את זה במסר של הרצאות. אני פיתחתי הרצאות מיוחדות לכל הקהילה. אני מקבלת תגובות נהדרות, אנשים אומרים לי שאחרי ההרצאות שלי הם מבינים מה הם עושים ומשנים הרגלים. לאט לאט זה גדל וזה סיפוק גדול שאני יכולה להשפיע על אנשים".
איך התפיסה הירוקה באה לידי ביטוי בחיי היום יום שלך?
"אני ממחזרת ואני גם נלחמת על זה. את יודעת איך כעסתי על עיריית רעננה שהיא הפסיקה את ההפרדה של הפסולת. היה לי המון מאבקים עם השכנים לא לזרוק את הפסולת הרטובה בפח היבש. הסברתי להם כמה חשוב לעשות הפרדה של פסולת וכמה חשוב שהפסולת הרטובה תלך לקומפוסט שייצרו ממנה אנרגיה כמו בסקנדינביה. אנחנו עוד לגמרי מפגרים בתחום הזה. לא רק בעניין של הפסולת. כל ההתייחסות של ההנהגה, הממשלה והשרים. המשאבים שהם נותנים והדוגמא האישית, זה לא מעניין אותם מבחינתם אחריי המבול. אנחנו האמנים רוצים באמצעות האמנות לחבר את האדם לטבע. שיבינו שלנו יש את החלק הכי חשוב בשמירה על הטבע, והלוואי והיה פה יותר שיתוף פעולה".