השנה האחרונה הייתה קשה ומאתגרת עבור כולנו, ובשנה קשה זו גילו רבים מהעם רוח התנדבות מדהימה ויוזמות ייחודיות. בתוך כל זה, מתברר שיש משפחות שהעתיקו את מגוריהן לדרום מטעמים אידיאולוגיים בלבד של עזרה לקהילה שנפגעה ועם תחושה גדולה של שליחות. כאלו הם איתי ותמי שחם, שלפני קצת יותר מחודש עברו מהיישוב מתן שבקו התפר בשרון ליישוב הקהילתי מבועים, הסמוך לנתיבות. תמי ואיתי, בשנות החמישים לחייהם, הם הורים לנעמה, אסף ונדב, בגילאים 24 עד 28, המתגוררים בתל אביב. אסף ונעמה סטודנטים, נדב עובד בתחום התוכנה.
תמי למדה בעבר תעשייה וניהול ועבדה בתחום כעשר שנים. לאחר מכן עשתה הסבה להוראה ומזה 16 שנים היא מורה, כאשר עד השנה שעברה שימשה מחנכת ומורה למתמטיקה ותנ"ך בחטיבת הביניים "אלון" בכפר סבא. בעלה איתי הוא איש תוכנה שמאז הקורונה עובד מהבית.
כאמור, המשפחה התגוררה עד סוף אוגוסט ביישוב מתן שבשרון, אליו עברה לפני 24 שנים. תמי מספרת כיצד ה- 7 באוקטובר ומה שקרה אחריו השפיע על ההחלטה לעשות את המעבר החד דרומה: "ב- 7 באוקטובר גויס בננו אסף למוצב החרמון והיה בצו 8 יותר מ- 100 ימים. איתי מתנדב בגדוד 9207 של חטיבת ירושלים, היה סמ"פ בפלוגה, סמ"פ מפקדה ובשנים האחרונות קצין תומך בתחום הלוגיסטיקה בגדוד. גם איתי הוקפץ מייד עם פרוץ המלחמה ותמך בגדוד עד כניסתם לעזה, ואף לאחר מכן. אני המשכתי ללמד בכפר סבא, בהתחלה בזום ואחר כך חזרנו לשגרה לאט לאט. תמכתי ונתמכתי בתלמידי, בצוות ובקהילה. הרגשתי שאני צריכה לעשות משהו מעבר. בדצמבר, אחותי הגדולה מיכל, שהיא מורה בפנסיה, עזבה את הבית לחודש ולימדה תלמידים מפונים באכסניית מצדה. חשבתי שגם אני צריכה לעשות משהו דומה, אבל יש לי תלמידים להם אני מחויבת בכפר סבא, מחנכת כיתה ט' שמסיימים חטיבה. לא הייתה לי אפשרות לעזוב אותם ולהתנדב במקום אחר, אבל חשבתי לעצמי שאוכל לעשות זאת בשנה הבאה, לרדת לדרום וללמד בקהילה, שנראה שמאוד זקוקה למורים וצוות חדש. שיתפתי את איתי ברעיון, ותגובתו הייתה :"אם יש מרפסת ואינטרנט, אני איתך". למעשה, בזכות איתי אנחנו כאן".
תמי שחם בחצר ביתה החדש במבועים, צילום פרטי
ואיך זה הפך למעבר בפועל?
"כך למעשה החל להתממש הרעיון שעלה מצורך של עשייה, תרומה והתנדבות. כל כך הרבה מילואימניקים ומילואימניקיות עזבו בית, משפחה, ילדים לחודשים רבים, כדי להגן עלינו. גם אני צריכה לעשות מעשה. יצרתי קשר עם מנהלת בית החינוך שער הנגב, הוזמנתי לראיון, לשיעור דוגמה, וקיבלתי את ההודעה שהתקבלתי ואתחיל לעבוד בשער הנגב בשנת הלימודים הבאה, כלומר הנוכחית. אז עבודה יש ועכשיו המשימה הייתה למצוא בית. איתי ואני חיפשנו בית שיתאים לצרכנו, זוג, בלי ילדים קטנים, עם מרפסת נוחה, ובקרבת בית החינוך שער הנגב. לאחר שני סיורי בתים באזור הדרום, מצאנו בית מתאים ביישוב מבועים. שכרנו אותו, ולאחר מכן השכרנו את ביתנו במתן. ב- 18 באוגוסט פינינו את ביתנו במתן, מזה 24 שנים, ועברנו למבועים. להפתעתנו, המעבר היה חלק, מרגש, מאתגר ומהר מאד הרגשנו בבית. ב- 1 בספטמבר נסעתי בהתרגשות גדולה לבית הספר החדש שלי, בית החינוך שער הנגב שבמרכז ספיר".
רוצים להישאר מעודכנים?
איך הגיבו למעבר חברייך לעבודה וילדיכם?
"חשוב לי לציין, שאנחנו לא היחידים. איתי בבית הספר יש עוד 4 אנשי צוות, שהגיעו השנה מתוך אידיאל בלבד. לבוא לסייע לקהילה שזקוקה לכך לאחר ה- 7 באוקטובר ושנה מטלטלת. יעל, מיכל, דוד ועומר עזבו בית, חברה, קהילה, עבודה ופתחו דף חדש בעוטף. פתחנו לנו קבוצת וואצאפ שנקראת "הציונים". מחמם את הלב להכיר אנשים יפים וטובים. הילדים הבוגרים שלנו פירגנו, אמנם לא היה להם קל שאבא ואמא לא יהיו ליד, לסייע בדברים קטנים וגדולים, אבל הרעיון שעמד מאחורי המעבר גרם להם להיות גאים בנו והם מחזקים אותנו ללא הפסקה. למעשה, אנו מקבלים חיזוקים מכל מי שמכיר אותנו וזה מחמם את הלב ועוזר לנו ברגעים שקשה. קהילת מבועים מקסימה, השכנים האירו לנו פנים וכל מי שפוגש אותנו מזמין אותנו ומציע עזרה במה שצריך. בית הספר קיבל אותנו בזרועות פתוחות, ובהערכה רבה. ניכר שיש צורך בכל איש מקצוע, והעובדה שעזבנו בית ומשפחה ובאנו לתמוך מרגשת גם אותם".
היו גם קשיים במעבר?
"החלק הקל במעבר היה ההסתגלות לבית החדש ולסביבה. אחרי 3 ימים הרגשנו בית, והכרנו את העיר הגדולה בה עושים קניות, סידורים ובילויים – נתיבות. התאהבנו ממבט ראשון. נתיבות והאנשים בה נותנים הרגשה של בית, רוגע, עיר פשוטה, שקטה וצנועה, עם מרכזי קניות הומים. החלק המאתגר במעבר הוא ההסתגלות למקום עבודה חדש, מערכת שמתנהלת אחרת ממה שאני רגילה, המפגש עם אוכלוסייה שנפגעה ב- 7 באוקטובר ויצירת הקשר עם התלמידים. עבר רק חודש, וכבר אני מרגישה שהמצב משתפר. אני בטוחה שימשיך כך. גם כשקשה ומאתגר, אני לא שוכחת לרגע מה הייתה מטרת המעבר, למה אני כאן. והחיזוקים שאני מקבלת מהסביבה, כולל תלמידים, הורים וחברי צוות, מרימים אותי ונותנים לי כח להמשך".
לא היה לכם חשש לעבור דווקא לדרום, לאזור שחווה במשך שנים הפצצות מרצועת עזה ואת ה- 7 באוקטובר?
"אין לנו חשש בטחוני. אנו גרים במבועים. שקט פה מאוד. בית הספר, בו אני נמצאת כל יום עד אחה"צ, נמצא 2 ק"מ מגבול הרצועה, אך אני לא חוששת ומרגישה מוגנת".
לאיזה סוג של אנשים תמליצי על מעבר דומה לזה שאתם עשיתם?
"לאנשים באמצע החיים, בגיל חמישים פלוס לא פשוט לעשות שינוי כזה. לטלטל את החיים לא רק שלי, אלא של בן זוגי, הילדים, המשפחה המורחבת. הדבר היחיד שמניע את התהליך הוא הרעיון שעומד מאחורי המעבר, והאמונה בדרך. אבל מי שרוצה לתרום, להיות בעשייה למען, להתמודד עם אתגרים ולחוות מנות גדושות של סיפוק, זה המקום עבורו".
תגובות