ההסבה המקצועית בגיל מאוחר יחסית והתרומה הענקית בהתנדבות לחיילים ומשפחות מפונים: גלי מרגלית, תקליטנית מהיישוב מתן שבשרון, התגייסה לעזרה במלחמה במקצוע שאליו הגיעה רק לפני כמה שנים.
גלי, בת 55, נשואה לניר מזה 26 שנים ואמא לארבעה, הפכה לתקליטנית לפני קצת פחות משבע שנים וגם זה היה די במקרה, כפי שהיא מספרת: "עד אז הייתי צלמת ובעלת המותג "מתקלפים", קלפים מהצילומים שלי. יום אחד, לפני כשבע שנים, נתקלתי במודעה בפייסבוק שנפתח קורס די.ג'יי לנשים. נרשמתי ככה במקרה ומאז השתנו חיי".
היא מתארת כיצד הפכה את המקצוע לקריירה עיקרית ואינטנסיבית: "בסיום הקורס התקיימה מסיבה ונתבקשנו להביא אורחים וחברים. כל אחת הביאה כמה חברים בודדים ואני הבאתי מעל 120 איש מכיוון שאני יוצרת קשרים ואוגרת לי ידידים מכל רחבי הארץ. כל אחת מהבנות שסיימה איתי תקלטה זמן קצוב וכשהגיע התור שלי הרגשתי בהיי מטורף, זה היה אחד מרגעי השיא בחיים שלי. לא הרגשתי מאושרת כך מאז החתונה שלי. היה לי כיף להרקיד כל כך הרבה אנשים. הייתה מסיבה בלתי נשכחת".
גלי מרגלית בעמדת הדי ג'יי, צילום פרטי
אך מתברר שלמרות ההתלהבות, ההתחלה הייתה לא קלה. "באותו ערב אחד האורחים הזמין אותי לתקלט ביומולדת שלו", היא מספרת. "שמחתי ממש, אך זה היה סיוט כי לא הלך טוב. לא היו לי מספיק שירים, הסתבכתי עם הכבלים, המחשב פתאום עשה גיבוי, אך דווקא אז הבנתי שאני אוהבת את העיסוק והחלטתי שאני ממשיכה. כך עזבתי בהדרגה את הצילום. בקורס התחברתי למישהי והתחלנו לעבוד ביחד. היא נתנה לי בטחון, כי היא הייתה קצת יותר משופשפת וטובה ממני. לאחר תקופה מסוימת היא החליטה שניפרד, הייתי מצוברחת ממש, כיוון שחששתי לצאת ל'עצמאות'. תוך כדי הבאסה קיבלתי טלפון: בואי לתקלט בחו"ל. הוזמנתי לאירוע יוקרתי בבלגרד, שם היה פגז וזאת למעשה הייתה טבילת האש הראשונה שלי. ומאז, במשך 5 וחצי שנים, אני עושה זאת לבד ונהנית מאוד. לאט לאט קיבלתי את הביטחון והניסיון והורדתי לגמרי את עבודתי כצלמת. הפכתי לתקליטנית במשרה מלאה, בעיקר במסיבות פרטיות, אירועי חברה, ימי הולדת, אירועי ספורט כמו ספינינג, מרתון תל אביב, מירוץ אייל ברמת השרון ועוד, לכל הגילאים במגוון רחב של סוגי מוזיקה"
גלי מרגלית עם חיילים באחד הבסיסים בדרום, צילום פרטי
את ה- 7 באוקטובר היא זוכרת היטב, גם בשל העובדה כי באותם רגעים של הטבח הנוראי היא בכלל תיקלטה בקפריסין: "הוזמנתי לתקלט יומיים בתחרות בינלאומית של סירות דרגון אליה הגיעו מתחרים מכל העולם. כשהתעוררתי בבוקר ההוא, הבנתי שנפלו טילים בארץ, אך לא ממש התייחסתי לזה, כי זה היה דבר שבשגרה. במהלך היום אני קולטת שיש התרחשות בקרב המשלחת הישראלית, אך המשכתי עם המוזיקה. לקראת שעות הצהרים מישהו הראה לי סרטון מזעזע ואז ירד לי האסימון. מצב הרוח שלי השתנה תוך שניות, אך עדיין המשכתי לתקלט ולשחק אותה חביבה ומחויכת אל מול הנוכחים, אבל בתוך תוכי זעקתי. ביום השני לתחרות, כשכבר הבנו את גודל האסון, המשלחת ביקשה שאשמיע את "התקווה". כל המתחרים עמדו דום. רבים פרצו בבכי, זה היה רגע השיא שלי בחיי כ-די ג'יי. המתחרים גם יצאו למשט דומיה ואז ניגנתי את "יחד, לב אל לב". כולם אמרו לי שמזל גדול שהייתי שם בשיא הרגישות".
רוצים להישאר מעודכנים?
איך מה שקרה השפיע על עבודה כמו שלך?
"כשחזרנו לארץ לא הייתי מסוגלת להאזין למוזיקה במשך כחודש וחצי, כמובן שכל האירועים בוטלו. בשלב מסוים ביקשו ממני לתקלט בהתנדבות למשפחות שוטרים שנפגעו. הגעתי לשם וזה פתח לי את התיאבון. לאחר מספר ימים כבר התייצבתי בשטח צבאי סגור סמוך לבארי, ותיקלטתי לכ-800 חיילים שרק יצאו מעזה לאירוע עם אוכל משובח ומוזיקה טובה כמובן".
ומאז למעשה את מתנדבת למען חיילים ומשפחות מפונים?
"נכון מאוד. המפגש הראשון עם החיילים היה מרגש ונתן לי את המוטיבציה להמשיך. התחברתי לקבוצות שונות וקיבלתי המון הצעות לתקלט מול חיילים ומשפחות מפונות. אחד האירועים הגדולים שזכור לי היה בבסיס חיל האוויר בתל נוף, כאשר עמדתי מול כ- 1,200 חיילים שלא הפסיקו לרקוד. זה היה מטורף. מאז עשיתי מעל 40 אירועים בבסיסים שונים, וגם למשפחות מפונים אירועים כמו בר ובת מצווה או ערבי כיף, אך עיקר ההתנדבות שלי היא מול חיילים. זכור לי גם ערב הוקרה גדול ומושקע שהיה בהאנגר 11 ל- 2,000 נשות מילואים כאשר הייתי על במה אחת יחד עם מירי מסיקה ואודיה. יצא לי גם לחמם את ששון שאולוב, התקווה 6 ורינת בר".
מה זה נותן לך?
"זה לא מה שאני מקבלת, אלא מה זה גורם לחיילי צה"ל שלנו. קצין בדרגת תת אלוף אמר לי שהחיילים מגיעים עם המון פחד, געגועים למשפחות ועייפות, וחגיגה כזו של אוכל טוב ופורקן על הרחבה מורידים את רמת החרדות ולכן זה כל כך חשוב. אני בכלל טוענת כי חיילינו מוכנים לתת את החיים שלהם כדי שאני אוכל להמשיך לחיות את חיי, ולכן אני מוכנה לבוא ולהרים, ולא משנה לי איפה, הרכב נוסע לכל מקום. זאת למעשה תרומתי הקטנה. ברגע שאני נותנת להם את הדרייב להילחם ומעלה להם את המורל, עשיתי את שלי. כל עוד ניתן לשמח אותם, אני שם. יש ביניהם הרבה שאיבדו חברים או מפקדים. לא אחת הודו בפני כי נדמה שהם נשכחו על ידי העם. אסור לתת להם את הרגשה הזו".
עד כמה נדיר לראות אישה תקליטנית?
"היום זה כבר פחות נדיר, אבל רוב התקליטניות הן בחורות צעירות, לכן לפגוש מישהי בגילי מתקלטת זה לא ממש נפוץ. אני מכירה כמה נשים בודדות בגילי שמתקלטות".
את מקבלת תגובות על כך?
"אני מאוד צעירה בנפשי ונראית פחות מגילי ובגלל העיסוק הזה אנשים לא מאמינים שאני בת 55. התגובות הן לרוב חיוביות ומפרגנות. כן, אני כל הזמן מתעדכנת במוזיקה עכשווית, ומתאימה עצמי לכל אירוע ובקשה מיוחדת, הרי אי אפשר לשים רק את שנות ה-80, המוזיקה שגדלתי עליה והיא הכי טובה כמובן".
עוד לפני שהפכה לתקליטנית בזמן המלחמה, גלי היא תקליטנית הבית (בהתנדבות כמובן) של 'גמאני רצה' למען חולות בסרטן השד. בשבוע שעבר, בטקס הוקרה מיוחד, קיבלה גלי את אות 'גמאני' שהתקיים במרכז פרס לשלום, יחד עם עוד 5 נשים וגברים שבלטו בתרומתם לקהילת 'גמאני' – גם אני חליתי בסרטן השד. בראש הוועדה עומדת ליהיא לפיד ולצידה מספר אנשי ציבור מתחומי הבריאות, ספורט ועוד. הוועדה בחנה מועמדות של עשרות אנשים שהומלצו, כאשר גלי, המוגדרת תקליטנית הבית של הקהילה וגם של חיילי צה"ל, זכתה באות המכובד בקטגוריה של 'פנאי ורווחה'.
גלי מסכמת: "השם שלי עלה שם בלי ידיעתי בכלל. מאוד הופתעתי. אני שמחה ומודה על האות שקיבלתי כהוקרה על פעילותי, ואמשיך לעשות זאת כל עוד אני יכולה. הסלוגן שלי הוא: במקום כדורים נסו ריקודים – זה עובד!".
תגובות