"אורי ציווה עלינו שנשמור על שמחת החיים, ואנחנו משתדלים ליישם את זה"

"הזמן לא עושה טוב, כי הגעגוע מתגבר וההבנה שאורי לא יחזור מתחילה לחלחל" – כך אומרת נעמי ג'רבי, אימו של סמ"ר אורי ג'רבי ז"ל מהרצליה, שנפל בקרב ברצועת עזה ב-18 בינואר. אורי הותיר אחריו את הוריו, נעמי וחגי, ואת אחותו יובל, בוגרת תיכון הראשונים, שלומדת במכינה קדם צבאית. אורי שירת כצלף בסיירת גבעתי ומצא את מותו במבצע להחזרת חטופים בחאן יונס, כאשר נפצע באורח אנוש מפגיעת טיל אר פי ג'י, ולמחרת נקבע מותו. משפחתו החליטה להציל חיים ולתרום שניים מאיבריו שהושתלו בילדים: אונת הכבד שלו הושתלה בתינוק בן 5 חודשים והכליה הושתלה בילדה בת 6.

אימו נעמי מספרת על תחושת האובדן והגעגוע: "התרגלנו שאורי לא בבית בזמן המלחמה, כי מאז 7 באוקטובר הוא חזר רק פעם אחת הביתה ולקח לנו זמן להבין שאורי לא חוזר, לא בגלל שהוא בעזה, אלא כי הוא לא יחזור יותר. יש געגוע חזק ובכל דבר קטן מרגישים את החוסר הזה, במיוחד בתקופה הזאת של ראש השנה והחגים. תקופה לא קלה עם כל מה שקורה בעזה ולבנון, כשלצערנו, עוד משפחות מקבלות את הבשורה הנוראית מכל".

אורי ז"ל ובני משפחתו באחת ההפוגות בזמן המלחמה | צילום: פרטי

כל בשורה כזאת מחזירה אותך למה שקרה לכם?

"היא לא צריכה להחזיר אותי, כי אנחנו כל הזמן בזה, אבל היום, כשאני יודעת מה עובר על אותן משפחות ומה הן צריכות לעבור מעכשיו, אז הכאב הוא גדול יותר. תמיד כאב לי על כל חייל שנפל, ועכשיו הידיעה מה עובר על אותן משפחות – זה מאוד קשה".

יצא לכם לפגוש משפחות שכולות נוספות?

"אנחנו בקבוצת תמיכה של משרד הביטחון ויש גם פורומים, אז בוודאי שיצא לנו לפגוש, במיוחד כמה משפחות מהרצליה, גם יותר ותיקות וגם כאלו שלצערי הצטרפו למעגל השכול במלחמה הנוכחית. הן היחידות שיכולות להבין מה שאנחנו עוברים. לכל משפחה יש דרך התמודדות משלה. לפעמים זה עוזר ומקל עלינו, ולפעמים יש את היכולת לחזק אנשים אחרים בתוך האובדן הענק שלנו".

איך מצליחים להמשיך הלאה?

"קשה מאוד. אין בנו כעס על אף גורם, אלא תחושה שזה גורל עצוב ואיום ונורא ועם זה אנחנו צריכים להתמודד. אורי הוריש לנו מעין 'צוואה' אצל אחותו יובל, כשאמר לה שאם יקרה לו משהו אז שתשמור על אבא ואמא ושנשמור על שמחת החיים, ואנחנו משתדלים ליישם את זה. זה לא קל, זה מאבק לא רק יומיומי אלא מאבק של כל רגע ביום. אנחנו משתדלים לקיים את הצוואה שלו ולהתעסק בהנצחה. כשהיו אומרים לאורי 'חיים פעם אחת', הוא היה משיב במשפט משלו – 'חיים כל יום, מתים פעם אחת', וככה הוא באמת חי. מילא כל יום בעשייה ובדברים טובים".

מועדון הטניס בנווה עמל על שמו של אורי ג'רבי | צילום: פרטי

ספרי לנו על ההנצחה לזכרו.

"בפסח התקיים פרויקט חלוקת מנות חמות בבית חב"ד בהרצליה לזכרו, ולאחרונה, שמו של מרכז הטניס של בני הרצליה בנווה עמל הוסב לזכרו של אורי, ששיחק טניס במועדון במשך שנים, מאז גיל 8. זה דבר שמאוד מרגש אותנו, ואני חייבת להוקיר תודה לעירייה ולציין את הטקס המרגש שהיה. החלטנו להקים קרן להנצחתו במרכז הטניס שתואמת את מי שהיה אורי, הילד הזה שהיה מגנט חברתי, של נתינה. הקרן תסייע בכל מה שצריך כדי לעודד פעילות טניס גם לילדים עם צרכים מיוחדים ולקדם נשים. אנחנו עדיין בשלבי בנייה של כל התהליך הזה. נתחיל בגיוס תרומות כדי שהקרן תפעל הרבה שנים ותנציח את המורשת והערכים של אורי. פרויקט הנצחה נוסף הוא ספר שאורי כתב כשהיה בן 9 וחצי, והספרייה העירונית הוציאה את הספר לאור. השנה יתקיים פרויקט בקרב תלמידי בתי הספר שיכתבו את פרק הסיום של הספר, ותהיה תחרות ביניהם. זה יגרום לכל ילדי הרצליה לשמוע על אורי ולהכיר אותו. הטקס על הכרזת הזוכה יתקיים סביב התאריך של יום הולדתו של אורי, בחודש מרץ הקרוב. אני רוצה גם לציין מפגש מרגש מאוד שהתקיים השבוע בשכונת גליל ים, היכן שאנו מתגוררים, עם קהילת השכונה. מקהלה של בנות שרה שיר לזכרו של אורי, הוקרן סרט על השנה האחרונה בחייו של אורי, אני סיפרתי עליו, והתקיימה גם מכירת בקבוקי יין לזכרו של אורי. אנשים רוצים לחלוק את הכאב יחד איתנו, וזה מראה לנו שאנחנו לא לבד, שיש מי שמלווה אותנו".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרוייד

הורידו את האפליקציה לאייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק שלנו

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "צומת השרון רעננה"

אפרופו ביחד. כשאת רואה את הפילוג במדינה, מה זה עושה לך?

"מאוד קשה לי עם זה. לפני שקרה האסון הגדול, פחדתי מה יקרה כשאורי ייצא מעזה ויראה את השבר הגדול הזה בעם. אצל אורי בצוות יש חברים מכל המקומות בארץ ומכל הקשת הפוליטית והם פשוט כמו אחים. לא שמעתי על הדעות של חבריו לצוות, ולכן כואב לי על כל מה שנעשה כאן. כואב לי גם שמתייחסים למשפחות החטופים בצורה כל כך מחפירה. אורי נהרג בפעילות להחזרת חטופים ומבחינתי זאת אחת המטרות הכי חשובות במלחמה הזו. אני יודעת עד כמה היה חשוב לו שהחטופים יחזרו. תמיד הוא אמר לי על הדר גולדין ז"ל, שהיה בפלחה"ן גבעתי, כמו אורי, איך יכול להיות שהוא עדיין שם. קשה לי להבין איך לא כולם רואים את זה. כשאומרים איך אפשר להפסיק את המלחמה בעזה, כי חיילים לא נפלו לשווא, אני מבקשת שלא יכלילו אותנו בזה, כי בסופו של דבר קדושת החיים חשובה יותר מכל דבר אחר. החטופים יכולים עוד לחזור, אורי שלנו כבר לא יחזור. קודם כל צריך להחזיר אותם".

איך אתם מתמודדים בחגים הנוכחיים בלעדיו?

"אורי היה אמור להשתחרר בפסח ונהרג 11 שבועות לפני מועד שחרורו. אמרנו שנצא לחירות אחרי חודשים של דאגה וללא שינה. זה לא רק החגים הנוכחיים, אלא גם הסמיכות ל-7 באוקטובר והמצב במדינה. בראש השנה הרגשנו עטופים באנשים, אבל בסוף הבור שנפער הוא שלנו והיה לנו קשה בערב החג ובחג עצמו".

לסיום נעמי, מה את מאחלת לעצמכם כמשפחה ולנו כמדינה?

"כמשפחה אני מאחלת שנמצא את הכוח להמשיך בהנצחה והפצת הטוב של אורי. זה לא תמיד קל, ולפעמים יש נפילה גדולה, אבל מאחלת לנו שנצליח בכך ושנצליח לשמור על שמחת החיים שלנו כמו שאורי רצה. לעם שלנו אני מאחלת שנדע ימים טובים, שתהיה לנו שנה טובה יותר, שנצליח במלחמה וכמובן שכל החיילים והחטופים יחזרו בריאים ושלמים".