"המצב דרעק, אין לי יותר מדי מה להגיד". כך פותח עילי דוד מכפר סבא, אחיו של אביתר, החטוף בשבי החמאס כמעט 400 ימים, את הראיון שתקראו מיד.
בשנה האחרונה יצא לי לשוחח עם עילי מספר פעמים ותמיד ניכרה בו אופטימיות מעוררת השראה בקשר לאפשרות שאחיו ושאר החטופים ישובו במהרה. הפעם הוא נשמע אחרת. הוא עדיין אופטימי, אבל משהו באופטימיות נסדק ואפשר בהחלט להבין אותו ואת שאר בני משפחות החטופים, לאור העובדה שחלפה כבר מעל שנה, יקיריהם עדיין נמקים וסובלים במנהרות החמאס בעזה, שום עסקה לשחרורם לא נראית באופק ולא ניכר רצון מיוחד בממשלה לקדם עסקה כזו.
עילי אומר שלאחר חיסול סינוואר האופטימיות דווקא התגברה אצלו. "הייתי בתחושה שאם סינוואר ימות החטופים יחזרו, אבל מתברר שזאת לא המציאות. זה לא נראה שזה יותר קל. היו לי כמה ימים של אופוריה וחשבתי שדברים עומדים להשתנות ואז ראיתי שלא קורה כלום".
גם אתה בדעה שראש הממשלה לא עושה מספיק כדי להשיב את החטופים ואולי בכלל לא רוצה בשחרורם?
"בכל החודשים יש תחושה שהוא לא עושה מספיק, שהניסיונות הם לא כנים, שיש כל הזמן מאמצים אבל זה כמו לתת גז בניוטרל, כי הצד השני לא רוצה מספיק וגם הצד שלנו לא רוצה מספיק. המחיר הוא ברור וזה הפסקת המלחמה וזה משהו שלא רוצים בשני הצדדים ובמיוחד בצד שלנו. אני לא אגיד שנתניהו לא רוצה לשחרר את החטופים כי בסוף הוא מבין שאם ישחרר את כל החטופים זה יירשם לזכותו בדפי ההיסטוריה והוא יצבור הון פוליטי, השאלה היא באיזה מחיר. מן הסתם, יש לו גם אינטרס להמשיך את המלחמה. יש הרבה ניסיונות, אבל לא יודע אם זה מספיק. לא יודע אם הרצון שלו הוא חף מאינטרסים ונקי לגמרי".
יש לכם הרגשה שמורחים אתכם?
"יש את ההרגשה הזאת מהרגע שהם נחטפו. אח שלי ושאר האנשים שבשבי גוססים והמדינה לא עושה מספיק וזאת תחושה קשה מאוד. החטופים בהישג יד וזה התסכול גדול. אני קם כל בוקר, פותח את הטלפון, רואה שלא קרה כלום ומתאכזב מחדש".
אתה נשמע פחות אופטימי מהפעמים הקודמות שדיברנו.
"זה נכון. קשה להישאר אופטימי לאורך כל כך הרבה זמן. אני יותר ויותר מדוכדך מהסיטואציה. זה הולך ונראה כאילו לא יהיה לזה סוף. האמונה אותה אמונה, מבחינתי התוצאה היא שאביתר חוזר הביתה ולכן אני לא יכול לשקוע בדברים אחרים ואני שלם עם האמונה הזאת. אבל התחושה שצריכים ניסים כדי שדברים יקרו".
רוצים להישאר מעודכנים?
מה אתה מרגיש לגבי ההזדהות של הציבור איתכם?
"הציבור איתנו, אני מרגיש את ההזדהות, אבל כן מרגיש שהקשב הציבורי לא על החטופים כי יש מלחמה בלבנון, מלחמה מול איראן וחיילים נופלים כל יום לצערי. המלחמה בצפון מוצדקת אבל הקשב בא על חשבון החטופים".
מה כבר אפשר לעשות שלא עשיתם?
"אנחנו עדיין בכיכר החטופים, עדיין במשלחות. אני מתמקד הרבה יותר בהסברה במגזרים שלא הגענו אליהם. מגיע הרבה למגזר הדתי, התנחלויות, ישיבות תיכוניות. לחבר מחדש את עם ישראל לסיפור הזה. לפעמים אני נדהם כמה אנשים לא פגשו אף פעם בני משפחה של חטוף למרות שיש כל כך הרבה".
שאלה קשה, יוצא לך לחשוב לפעמים על הנורא מכל? זה עובר לך בראש?
"לא. אני לא חושב על זה בכלל. אני עושה הרבה עבודה עם הדמיון. כל לילה לפני השינה, אני מדמיין את אביתר חוזר ומחבק את ההורים, מדמיין אותו עם הגיטרה ביד ואני קם בבוקר עם התמונה הזאת לנגד עיני. אני לא נותן לעצמי להגיע למחשבות אחרות. ויש לי את המשפחה והחברים שמחזקים אחד את השני. מבחינתי יש מציאות אחת והיא שאביתר חוזר. זה השיח ואין מקום למשהו אחר".
בינתיים הכנסת חזרה לפעילות ונראה שהם מנותקים ממה שקורה עם החטופים. עד כמה זה מפריע לך?
"יוצא לי להגיע לכנסת מדי פעם ולחוות את הניתוק במו עיני ומשמע אוזניי וזה פשוט מוכיח לי שההנהגה שלנו חייבת להתחלף וחייב לקום פה דור חדש של מנהיגים. יוצא לי לפגוש שרים וחברי כנסת שאני מעריך, אבל יש הרבה מקרים שאני אומר בושה וחרפה למדינה שזה מה שקורה בבית הנבחרים שלה".
אתה בקשר עם משפחות חטופים? יש ביניהן כאלו שכבר מיואשות?
"בהחלט. יש משפחות שכבר גמורות לגמרי מהמצב הזה. אני משתדל כל הזמן להיות בסביבת משפחות שיש להן כוח ופועלות ולא מתייאשות וזה חלק גדול מהמשפחות, גם כאלו שיקיריהן חזרו, אם בחיים או לא. יש כל הזמן מאיפה לשאוב כוחות ויש איך להמשיך ואנחנו לא מתייאשים ואני עדיין אופטימי. חייבים להישאר אופטימיים כי אין ברירה אחרת".
תגובות