"הלוואי ואני טועה וישר ימשיכו לשלב ב' של העסקה, אבל אני לא יכול לחיות באשליה"

ההתרגשות והשמחה על חזרת החטופים משבי החמאס מול דאגת המשפחות שיקיריהן אינם נכללים בשלב א' של העיסקה: בשלושת השבועות האחרונים עוקבים תושבי ישראל מקרוב אחר שחרור החטופות והחטופים משבי החמאס ומתרגשים כל פעם מחדש לנוכח תמונות חזרתם והאיחוד עם בני משפחותיהם. מאידך, ישנן עשרות משפחות שיקיריהן אינם נכללים בשלב א' של העסקה ותלויים במו"מ ובמימוש של שלב ב'.

כאלו הן גם משפחותיהם של אביתר דוד מכפר סבא ובר קופרשטיין מחולון, שנחטפו ממסיבת הנובה, אביתר כמבלה במסיבה ובר שעבד כמאבטח. את עילי דוד, אחיו של אביתר, תפסנו השבוע כשהוא נמצא בוושינגטון לשם טס עם גל, אחיו של גיא דלאל, שנחטף ביחד עם אחיו אביתר, חברי ילדות מכפר סבא. הם הגיעו לוושינגטון, בלי קשר לביקור ראש הממשלה בנימין נתניהו, כנציגי מטה המשפחות וזאת על מנת לעשות הכל כדי שאחיהם ושאר החטופים ישובו במהרה הביתה.

"באנו לכאן עד סוף פברואר ובין השאר נשתתף בכנסים וניפגש עם חברי קונגרס וסנאט", מספר עילי. "אני מקווה ומאמין שניפגש גם עם סטיב וויטקוף, שליחו של טראמפ למזרח התיכון. הייתי כבר עם שתי משלחות בארצות הברית, אבל זה היה בעיקר עם קהילות ומשפיענים, בעוד שכעת המטרה שלנו היא להיפגש עם אנשי ממשל שיכולים להשפיע ולהשמיע את קולם של גברים צעירים, להזכיר להם שיש גם חטופים אמריקאיים והמון סיפורים אישיים. זה מה שאני יכול לעשות כאח של אביתר".

עילי, בתור אחים של גברים צעירים שעדיין בשבי החמאס, מה המסר שתעבירו?

"לדבר על זה שהם חיים ושהזמן שלהם אוזל, שהם מקרים הומניטריים כמו כל יתר החטופים, שצריך להחזיר אותם הביתה כמה שיותר מהר".

איך משפיע עליך שלב א' של העסקה? מצד אחד אחיך לא חוזר אבל מצד שני זאת התחלה של חזרת חטופים.

"אני מאוד חצוי בעניין הזה. בעיקר מודאג כי העסקה הזאת היא לא טובה, לא לגברים הצעירים ולא מבחינת מחירים שישראל משלמת ומאבדת מנופי לחץ משמעותיים כבר בשלב הראשון. נתנו שלב ראשון של יותר מארבעים ימים שזה המון עם המון תחנות יציאה ובתמורה לא קיבלנו הרבה חטופים חיים. זה שם אותנו במעמדת נחיתות, גם את מדינת ישראל וגם את משפחות הגברים הצעירים וזה מאוד מדאיג אותי. אני מרגיש ששלב ב' זה ברירת מחדל מאוד לא טובה אבל לשם אנחנו דוחפים. היה מאוד מרגש לראות את החטופות חוזרות, ואני שמח בשביל משפחותיהם, אבל מצד שני הדאגה שלי לאחי רק גברה".

מה זה עושה לך כשאתה שומע את תיאורי החטופים על מה שעברו בשבי?

"מבין יותר טוב שזה פשוט גיהנום. רואים חיוכים ודמעות של אושר אבל ברור לי שמאחורי זה יש 15 וחצי חודשים של סבל. הדבר היחיד שנותן לי תקוה זה שאפשר לצאת ולהשתקם מזה ועל זה אני מנסה לחשוב כל הזמן, על היום שאחרי, מה עושים הלאה".

עצוב להגיד את זה אבל אולי רק כשיסתיים שלב א' יתחילו יותר לדבר על הגברים הצעירים ועל החיילים.

"יכול להיות. אולי בעתיד מבחינת תקשורתית הם יתפסו יותר את הבמה. רוצה להאמין שמההתחלה מדברים על כולם. ברור לנו שחמאס בכוונה שומר לעצמו את הגברים הצעירים כי הוא מחשיב אותם כחיילים וכנכס יקר יותר".

מה לפי דעתך היה ניתן לעשות אחרת?

"לא יודע, אבל הסיוע ההומניטרי שהזרמנו לעזה היה טעות אסטרטגית קשה שעלתה לנו מאוד ביוקר. אולי גם לא הייתה ברירה. אני רוצה להאמין שזאת הייתה עסקה של הרע במיעוטו ומי שעושה את המשא ומתן הם האנשים הכי טובים בזה ורוצה להאמין שבמסגרת הזאת נצליח להביא את כולם. זאת צריכה להיות מטרה אזרחית עליונה כי החברה שלנו לא תהיה אותו דבר עם כולם או כמעט כולם לא יחזרו בחיים".

אתה יותר אופטימי מאשר בעבר?

"לא. אני פחות אופטימי. מאז שהתחלתי לדבר על העסקה הספציפית הזאת האופטימיות שלי צנחה כי הבנתי שזה מרחיק את חזרתו של אביתר. אני אופטימי שהוא ישוחרר אבל פחות אופטימי לגבי המועד כי ברור שזה ייקח כמה חודשים לפחות, במקרה הטוב. הלוואי ואני טועה וישר ימשיכו לשלב ב', אבל אני לא יכול לחיות באשליה".

נראה שהרבה תלוי בטראמפ. גם אתה תולה בו תקוה גדולה?

"נכון. לגמרי. מרכז הכובד הוא אצל טראמפ ובגלל זה אנחנו כאן בוושינגטון כי אנחנו מאמינים שזה הכי חשוב. חד משמעית הוא המושיע שלנו. ממש ככה. אני מצפה ממנו שלא יוותר לנתניהו, שיהיה לו את זה בראש, שלא ישכח את החטופים כולל האמריקאים ושיעשה הכל כדי להביא אותם הביתה".

שלט מחווה לבר קופרשטיין בחולון ביצוע בנצי ברופמן, צילום דוברות העירייה

משפחה נוספת שנמצאת במצב דומה היא משפחת קופרשטיין מחולון, שמחכה כבר שנה וארבעה חודשים לחזרתו של בנה בר, שנחטף גם הוא ממסיבת הנובה בה עבד כמאבטח ללא נשק. מעדויות עולה כי לאחר שהחלה מנוסה המונית, בר נשאר מאחור ועשה כל שביכולתו לסייע למשטרה ולשאר צוות האבטחה, נתן טיפול ראשוני למשתתפים רבים שנפצעו עד אשר נחטף לרצועת עזה, דבר שגילו בני משפחתו דרך סרטון בטלגרם.

טל קופרשטיין נושא דברים בעצרת למען השבת החטופים בחולון, לצד תמונת בר, צילום מטה המשפחות

בני משפחתו עושים גם הם את הכל כמובן כדי להביא לשחרורו. אביו טל, נפצע לפני כחמש שנים בתאונת דרכים בזמן שהתנדב באיחוד הצלה, בדרך להציל חיים של ילדה בת ארבע. אחרי התאונה הוא עבר שבעה ניתוחים ובניתוח האחרון קיבל אירוע מוחי. מאז הוא לא הלך ולא דיבר עד דצמבר האחרון, אז נאם לראשונה בעצרת למען החטופים בחולון. טל מתקשה בדיבור ולכן השבוע שיתף אותנו בכתב בתחושותיו הקשות לאור העובדה שחטופים וחטופות חוזרים בתקופה זו מהשבי ובנו נותר מאחור עם עתיד לא ברור.

"עסקת החטופים הנוכחית נותנת תקווה להמשך", כותב טל ומוסיף, "אני מקווה שיהיה המשך והסכם ובר יחזור גם הביתה. אני גם אופטימי וגם מודאג כי אני לא יודע מה יהיה והאם יהיה המשך לעסקה. אני מקווה שראש הממשלה יעמוד במילתו וימשיך את העסקה ויביא את כל 79 חטופים הביתה, החיים לשיקום והחללים לקבורה. זה היה מרגש מאוד לראות את החטופות והחטופים חוזרים, אבל אני מודאג מהאפשרות שלא יהיה המשך לעיסקה".

טל מנסה דרכנו להעביר מסר לבנו תוך שהוא מבקר את ראש הממשלה: "אני מבקש שבר יהיה חזק ושלא ימות. ראש הממשלה לא מבין שאין להם זמן והם בסכנת חיים. כמה זמן אנחנו צריכים לסבול? אם זה היה הבן שלו, הוא מזמן היה פה".