על החתום י. רבין

איתן גינזבורג, חבר מועצת העיר רעננה, נזכר במכתב ששלח לו יצחק רבין, אותו קיבל יומיים אחרי הרצח

באותו מוצאי שבת, 4 בנובמבר 1995, סגרתי את השבת הראשונה שלי בטירונות, בבסיס צה”ל בשומרון. לאחר שסיימנו את מסדר הלילה, רגע לפני כיבוי האורות במאהל הצבאי, הגיע אחד החיילים בריצה עם הידיעה שירו בראש הממשלה. היינו בהלם. לעולם לא אשכח את ההרגשה הנוראית שאחזה בכולנו תוך הבנה תת-הכרתית שמה שהיה לא יהיה יותר. יומיים לאחר הרצח, בשיחה עם אמי מטלפון הציבורי בבסיס, היא סיפרה לי שהגיע לביתנו מכתב ממשרד ראש הממשלה. כשביקשתי ממנה לפתוח את המעטפה, נעתקה נשימתה – במעטפה הייתה תמונתו של יצחק רבין עם הקדשה אישית החתומה בכתב ידו: “איתן היקר, ברכות עם גיוסך לצה”ל. י. רבין”.
תמיד הייתי מעורב בפעילות ציבורית. אולם בעקבות הרצח הנורא הזה התחדדה אצלי ההבנה כי לכל אחד זכות להביע את דעתו, ואפשר שיהיו בינינו חילוקי דעות, תפיסות עולם ואמונות שונות, אך בשום פנים ואופן אסור לנו לשתוק לנוכח שיח אלים וכמובן אלימות פיזית. עלינו לכבד אדם באשר הוא אדם, וכפי שנאמר: “אני לא מסכים עם מה שאתה אומר, אבל אגן על זכותך להגיד זאת”. הלוואי שנשכיל כולנו ללכת בדרך הסבלנות והסובלנות ולכבד איש את רעהו.

צילום ניר כפרי

יצחק רבין שלי

חבר מועצת העיר רעננה, ניר קריסטל, מספר איך הילדות בשכנות למשפחת רבין השפיעה על אישיותו כיום

את יצחק רבין ז”ל הייתי רואה בכל שבוע מאז שאני זוכר את עצמי. גדלתי בבית שנמצא מול ביתו ברמת אביב, וכבר כילד הכרתי את כל הסגל שהקיף אותו. את הנהג האישי, אנשי המשטרה ועוד. מעולם לא נפגשנו אישית, שכן כבר כשהיה ראש ממשלה לראשונה בשנות ה – 70 אני הייתי ילד. כשהוא נרצח הייתי בן 24, קצין צה”ל בשירות קבע. בשנים האחרונות לחייו יצחק רבין ורעייתו לאה שיחקו מדיי שבת בבוקר טניס זוגות במגרשי הטניס בבריכה השכונתית, ממש מול חלון החדר בו גדלתי וכך כשפקחתי את עיניי בכל שבת בבוקר, הייתי שומע אותם בעיצומו של המשחק. לרבין ז”ל היה סדר יום מאד מסודר וקבוע שהכרתי היטב. הוא היה חוזר מירושלים הביתה לתל אביב, מדיי יום שישי בדיוק בשעה 17:00, כשעה לפני כניסת השבת.
לא הסכמתי עם דעתו הפוליטית של רבין ז”ל (ובאותה עת כקצין צה”ל כמובן שלא עסקתי בכך), אך הערצתי מאד את מנהיגותו ואת העובדה שהוא עושה את מה שהוא באמת ובתמים מאמין בו. וזו מהותה של דמוקרטיה. לא הסכמתי עם עמדתו, כיוון שגם היום, לצער כולנו, הצד השני עדיין לא מכיר בנו כשכניו הטובים לעולמי עד. בזמן בו הנוער שלנו שר בכיכרות שירים לשלום, בצד השני עדיין מלמדים את הילדים הקטנים שאנחנו השטן ושאין מקומנו כאן. חבל, אך זו המציאות.
אך כאמור, הערצתי את יצחק רבין ז”ל, על מנהיגותו שהייתה נחושה, עקבית, ישרת דרך, וצנועה. הוא מייצג בעיניי את הצבר השורשי, את מי שלצד היותו איש ביטחון שדואג לחוסנה של ישראל, דואג לה גם כמדינאי ואין זה חשוב אם דעותינו זהות או שלא. הערצתי את דאגתו לעתיד, את ההשקעה שלו בנוער, בחינוך, בדור העתיד. הערצתי את הדייקנות שלו, שכן אפשר היה לכוון את השעון בשכונה לפי המועדים בהם חזר הביתה מירושלים או יצא בחזרה במוצ”ש, דבר מרשים אצל אדם בתפקיד כה עמוס. והערצתי את העובדה שמצא פנאי לשלב את תחביביו כמו הטניס ואת הזמן שהקדיש למשפחתו בסופי השבוע.
בזמן הרצח, אני הסעתי את סבי ז”ל מביתנו ברמת אביב, לביתו שנמצא לא רחוק מכיכר רבין שאז עדיין נקראה כיכר מלכי ישראל. בדרך, על כביש חיפה, שמענו ברדיו את הידיעה על היריות שנורו בכיכר. הורדתי את סבי בביתו וחזרתי לביתי. עוד מהרכב ברחוב, ראיתי את השכנים הראשונים  שהתקבצו ליד ביתי מול ביתו של רבין ז”ל. כמובן שהצטרפתי אליהם, וכך נותרנו כולנו כל אותו הערב ביחד עם המוני בית ישראל שהצטרפו אלינו. חיכינו לחזרתה של לאה רבין ז”ל הביתה מבית החולים, שמענו את דבריה אל הקהל הרב שנאסף. כולנו, כל השכנים, היינו חלק קרוב מאד באבל של עם ישראל כמי שחוו אותו מדיי יום ביומו במהלך כל השבעה, ותקופה ארוכה גם לאחריה עת הגיעו אל הגברת רבין מנהיגים מכל העולם.
אין לי ספק שמעבר לחינוך שקיבלתי  בבית, גם השכנות רבת השנים, בגיל בו אתה מתעצב, קרוב כל כך לאישיות כה בכירה ומשמעותית בחיים של כולנו, תרמו גם הם באופן כלשהוא לעובדה שאני משקיע היום כל כך הרבה בפעילות למען הציבור.
אזכור תמיד את יצחק רבין ז”ל ואישיותו המרשימה והמיוחדת. יהי זכרו של יצחק רבין ז”ל ברוך.

לעולם לא עוד

חבר מועצת העיר רעננה, שי אבן, מבקש מהדור שלו לא לתת לייאוש לנצח

צילום: יח"צ

אני מהדור הצעיר שזוכר את הלילה ההוא. הלילה שאף אחד לא יכול לשכוח. איפה הוא היה, ובעיקר איפה הוא לא היה. גם אני, למרות שבליל הרצח עוד לא עליתי לחטיבת הביניים, לא הצלחתי לשכוח. התמלאתי בחרטה. מדוע לא הייתי שם באותו הלילה? מדוע לא התייצבתי לצד רבין במאבק למען השלום ונגד האלימות?
הרצח הזה הדהד בי וצרב את תודעתי לעד, תודעה פוליטית מפותחת ומפוקחת. הרצח פקח את עיני, ודחף אותי לזרועות העשייה הציבורית.
מאז, הראש שלי והלב שלי תמיד בכיכר. תמיד על המשמר בשם המחנה, בשם הרעיון ובשם הדמוקרטיה השברירית שלנו.
לצערי, רבים מבני דורי בחרו בחירה אחרת, ונתנו לאכזבה ולייאוש לנצח אותם. אני רוצה לנצל את הבמה הזו ולפנות לבני דורי, ולדור שבא אחרינו: אל תתנו לייאוש לנצח. הדרך היחידה להבטיח כאן מדינה יהודית ודמוקרטית היא לצאת לרחוב, הוירטואלי והאמיתי, בדיוק כמו שנדרשנו אז לצאת להגן על רבין. להגן על השלום. להגן על הדמוקרטיה. אם לא נעשה זאת היום, התוצאה תהיה גרועה וקשה מזו של ה- 4.11.95. לעולם לא עוד.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרוייד

הורידו את האפליקציה לאייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק שלנו

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "צומת השרון רעננה"

לצערי עדיין לא למדו שום דבר עד היום

הזמר והשחקן דני ליטני, נזכר איך בזמן ששיחק בהצגה בתיאטרון הסמטה הוא שמע שירו ברבין

דני ליטני. צילום צביקה גולדשטיין

למרות שעברו כל כך הרבה שנים אני עדין זוכר איפה הייתי בלילה שרבין נרצח. זה היה בדיוק ביום שבו הייתי בהצגה. זו הייתה הצגה בה שיחקתי בתיאטרון הסמטה בבימויו של ניקו ניתאי, אבל לצערי אני לא זוכר איך קראו להצגה כי זה היה לפני 22 שנים. התפקיד שלי בהצגה כלל יציאות מהבמה ובאחת הפעמים שיצאתי, שמעתי על הרצח ממש. מיד בתום ההצגה נסעתי ישר לכיכר מלכי ישראל. כששמעתי שאומרים שרבין נרצח הגבתי בהלם וזעזוע אמיתי, לא הייתי בטוח שזה נכון אבל מהר מאוד התברר שזה נכון וזה גרם לכולם להלם. זה ממש היה שוק מטורף עבור כולם.
המשמעות של הרצח עבורי הייתה תחושה של זעם גדול שמלווה אותי עד היום. רצח רבין משפיע עד היום במדינה שלנו וכל התוצאות שאנחנו רואים היום, חלק גדול מהם זה בגלל רצח רבין.  לצערי עדין לא למדו שום דבר עד היום.

איש אלמוני בשם יגאל עמיר

חיים ברוידא נזכר איך הוא היה מהראשונים שהגיעו לביתו של רוצח ראש הממשלה 

חיים ברוידא. צילום מתוך הפייסבוק

4 בנובמבר 1995. זו הייתה שעת ערב מאוחרת בסיום שיגרת יום. שלושת ילדי הצטופפו בפינת הטלוויזיה ותיכף הם ילכו לישון. הביפר שהיה לי כלי עבודה מרכזי כעיתונאי "ידיעות אחרונות", אותת והכתיב הודעה לקונית מלשכת דובר המשטרה: "אירוע ירי בכיכר מלכי ישראל".  מי יכול היה לקלוט את משמעות ההודעה. הדקות הבאות יהיו לדרמה. שידורים ישירים בטלוויזיה וברדיו. רגעים של הלם ואלם בבית. העידכונים באו בזה אחר זה: "יצחק רבין ראש הממשלה נורה בידי מתנקש". שעה אחרי. איתן הבר מנהל לישכתו של רבין בישר משערי בית החולים "איכילוב": "ממשלת ישראל מודיע בצער…" רבין נרצח!!! בשעה 11 בלילה, הייתי בין ראשוני העיתונאים שהגיעו לפיתחו של בית פרטי בשכונת נוה עמל בהרצליה. מוקד העניין המרכזי בארץ ובעולם. ניסיון להבין היכן צמח וגדל המתנקש ברבין, עד אז סטודנט אלמוני בשם – יגאל עמיר".