גילי כהן זכתה במדליה באבו דאבי: "סגירת מעגל בשבילי"

סיפור האהבה של גילי כהן עם אבו דאבי נמשך. הג'ודאית מרעננה, שמתאמנת מהרצליה, קטפה ביום שבת את מדלית הארד בתחרות הגראנד פרי שנערכה באיחוד האמירויות, במה שמהווה שחזור להישג שלה בשנה שעברה באותה התחרות. התחרות היוותה סמן דרך משמעותי עבור הג’ודו הישראלי, כאשר מעבר לשתי מדליות הזהב בהן זכתה המשלחת, התחרתה הנבחרת עם סמלים ישראליים וההמנון הישראלי אף נוגן באבו דאבי.

כהן, שהתחרתה במשקל של עד 52 קילוגרמים, חזרה מפציעה שהשביתה אותה בשלושת החודשים האחרונים והתחילה את התחרות מהסיבוב השני אליו עלתה אוטומטית. שם חיכתה לה מרינה אסטבס הפורטוגלית, אותה ניצחה בוואזרי בשלב ניקוד הזהב. ברבע הגמר פגשה הרעננית יריבה קשה במיוחד בדמות מילינדה קלמנדי מקוסובו, מדליסטית הזהב מאולימפיאדת ריו. הישראלית ספגה שלושה עונשים והפסידה. בבית הניחומים פגשה את אוולין טשופ השוויצרית, אותה ניצחה באיפון. בקרב על המדליה פגשה את ג’ואנה ראמוס הפורטוגלית, שניצחה מוקדם יותר באותו היום את גפן פרימו הישראלית. הקרב בין השתיים היה אגרסיבי במיוחד אך כהן השיגה את הניצחון שלוש דקות לאחר הזמן החוקי. ראמוס ספגה שלושה עונשים, מה שהעלה את כהן על הפודיום.

בפוסט שפרסמה בעמוד הפייסבוק שלה, נשמעה כהן נרגשת לאחר הזכייה: "בפברואר השנה נפצעתי במחנה אימון בפריז. במשך תקופה ארוכה הושבתי מאימוני ג’ודו ונאלצתי לפספס תחרויות רבות, ביניהן אליפות אירופה שנערכה בארץ. באוגוסט חזרתי להתחרות ואתמול, שמונה חודשים אחרי הפציעה, זכיתי במדליית ארד בגרנד סלאם אבו דאבי".

"המדליה הזו היא סגירת מעגל בשבילי", כתבה כהן. "במשך כל תקופת השיקום רק רציתי לחזור לעשות את מה שאני אוהבת. חיכיתי לחזור לקשור את החגורה, לתלות בחוץ לאוורור את החליפה המזיעה כשאני מגיעה הביתה, להרגיש את השרירים תפוסים אחרי שבוע אימונים קשה. אבל הכי הכי, להרגיש את הגוף כואב אחרי יום תחרות ארוך ומוצלח. המדליה הזו היא פתיחת מעגל בשבילי. הראשונה בשביל גילי החדשה, שידעה לקום חזקה יותר מנקודה קשה. סיפתח בקריטריון האולימפי לקראת טוקיו 2020, צעד ראשון בדרך ארוכה בה אני מקווה שאוכל להגשים עוד מהחלומות שלי".

כהן התייחסה לכך שלעומת השנה שעברה, הנציגים הישראליים התחרו עם דגל המדינה על החליפות: "גם בשנה שעברה עליתי פה על הפודיום, אבל הפעם עשיתי זאת עם הדגל. אני גאה באיגוד הג'ודו העולמי ברשות מריוס ויזר שהחליט לשים סוף לאפליה והתנה את קיום התחרות בכך שכל ספורטאי יוכל לייצג את מדינתו. זאת תודות לעבודתו המשותפת עם יו”ר איגוד הג’ודו משה פונטי ושרת התרבות והספורט מירי רגב. תודה רבה לכל מי שיש חלק בהצלחתי: הצוות המקצועי בנבחרת בראשות שני הרשקו, המאמנת האישית שלי מיכל פיינבלט, ברנרדו ברקן הפיזיותרפיסט וחברותיי לנבחרת".