אלופות: הכירו את אלופת ישראל ברוגבי נשים, עוצמה רעננה ראפטורס

בניגוד גמור לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, בארצנו הקטנטונת תתקשו למצוא חבורת אנשים שמשחקת להנאתה רוגבי כעניין שבשגרה. דווקא מכיוון שגם כתבות העוסקות בענף הלא-פופולארי הן מצרך די נדיר בארץ שלנו, הנה הזדמנות נפלאה לפרגן לאלופה המכהנת בליגת הרוגבי, קבוצת הנשים של עוצמה רעננה ראפטורס. צלילה עמוקה יותר לאורח חייהן של העושות במלאכה מגלה מרקם אנושי משובח במיוחד וחברויות אמיצות שחורגות הרבה מעבר לגבולות המגרש. לא תמצאו כאן שחקניות רוגבי שהענף הוא מקור פרנסתן (חכו שתשמעו על מגוון המקצועות), אבל בהחלט נעים לראות חבורת של ספורטאיות בנשמה שמוצאת את הזמן לעצור מהמולת היומיום ולנקות את הראש במשחק שמוגדר בפי רבים גברי, אגרסיבי ורווי תיקולים, אך לא בפי השחקנית ליאת קוגון שאיתרה הגדרה ראויה הרבה יותר: "כמו תופסת, אבל עם חיבוקים והרבה אהבה".

קוגון (31), בעלת תואר ראשון בפיזיותרפיה מאוניברסיטת תל אביב, היא בת זוגה של מאמנת הקבוצה ליאת גלר (40), שופטת רוגבי המעורבת בענף כבר 14 שנים ועובדת בחברה לכנסים בינלאומיים. בזמן הכנת הכתבה, אם התעניינתם, היא עסוקה בכנס בברצלונה. יחד פתחו לפני שנתיים את קבוצת הראפטורס, המונה כיום 18 שחקניות בגילאי 24-43. איך הכירו בנות הזוג? דרך הרוגבי, אלא מה. "השאיפה שלנו הייתה להיות במקום הראשון וזה התגשם הרבה יותר מהר ממה שחשבנו", מספרת קוגון ומתייחסת לסיטואציה המורכבת בה בת הזוג היא גם המאמנת: "יש המון אתגרים והכל סביב הרוגבי שחשוב לנו מאוד. מן הסתם אנחנו עושות את ההפרדה אבל לפעמים זה קצת קשה. הנחות? אם היא הייתה עושה לי הנחות הייתי צריכה לחפש קבוצה אחרת". אלמנט משפחתי נוסף: אחיה של גלר, אלון, הוא ממש לא במקרה שחקן רוגבי ומנהל מועדון "רוגבי השרון". בנו, סער, כבר הספיק להתאמן בצוותא עם הקבוצה של הדודה-מאמנת.

הענף שעשה עלייה

בדומה לתפוצות, הליגה נערכת בשיטת טורנירים. בשונה מחו"ל, בארץ הם נמתחים על פני יום אחד מרוכז, בו משחקת כל קבוצה שלושה משחקים. שבע קבוצות משחקות בליגה, אך בהיעדר מגרשי רוגבי, המשחקים נערכים על מגרשי כדורגל (מה שדורש קילומטראז' גדול בהרבה). את משחקי הבית מארחת רעננה בלב הפארק, שם היא גם מתאמנת פעמיים בשבוע, או במכון וינגייט, בהתאם לזמינות המגרש. בארץ ישנן כיום רק כ-80 שחקניות פעילות ובשל המספר המצומצם משחקות הנשים רוגבי שביעיות – שבע שחקניות בכל קבוצה פלוס חמש מחליפות ולא בגרסה הנפוצה בענף בה בכל קבוצה 15 שחקנים או שחקניות. במקרים של דלילות באימון הרענני, מתקיימים אימונים ומשחקים משותפים עם קבוצת הבנים עד גיל 16 – שילוב שהתקבל בחיוך והעניק אובר-מוטיבציה לשני הצדדים.

"יש המון אתגרים". שחקניות עוצמה רעננה ראפטורס

בארץ משחקים רוגבי מתחילת שנות ה-70, ולמרות אלמוניות כמעט מוחלטת, משנות ה-80 קיימות נבחרות גברים ונשים המשתתפות בקביעות באליפויות אירופה. כל משחק נמשך 14 דקות, 7 בכל מחצית. "מדהים כמה דברים יכולים לקרות ב-14 דקות", צוחקת קוגון, בעלת עבר של שבע שנים בנבחרת ישראל. את דרכה, אגב, החלה בכלל באתלטיקה כרצה למרחקים של 100 ו-200 מ'. "לצערנו לא שומעים על זה מספיק, אבל הענף בהחלט מתפתח. השנה סוף סוף התחילו לשלב ברוגבי גם נערות וזו בהחלט התקדמות. יש הרבה ילדות שמשחקות בקבוצות של ילדים. עד גיל 14 אפשר לשחק יחד, אבל אחר כך בשל השינויים הפיזיים עושים הפרדה ושם גם מתחילה הבעיה, כשמי שרוצה להמשיך לשחק נשארת ללא מסגרת".

החומר האנושי המשובח של הראפטורס כולל כאמור כמה עיסוקים במקצועות שלא ממש מתקשרים באופן טבעי לנפילות, ריצות ותיקולים חזיתיים. אחת מהן היא ד"ר טרייסי גולדברג (43), אם לשניים ורופאה אונקולוגית בבית החולים לילדים "שניידר" בפתח תקוה, עיסוק שלא מפריע לה להיות חלק בלתי נפרד מהענף כבר למעלה משני עשורים. הבנות מספרות שהיא לא מפספסת אימונים גם אחרי משמרות לילה ובאופן כללי, הן מודאגות דווקא כשהיא ישנה לפני טורניר. "רוגבי הוא חלק מהחיים שלי, זה כיף ומנקה את הראש", אומרת טרייסי, ילידת פילדלפיה שגדלה בניו ג'רזי, שיחקה במהלך תקופתה כסטודנטית ועלתה רשמית לישראל לפני שבע שנים. "לפעמים אני עייפה ולא קל לי, אבל תמיד עושה מאמצים להגיע". ילדיה – בת 11 וחצי ובן 10, מצטרפים אליה ומוזמנים בקביעות על ידי הבנות ליטול חלק פעיל באימונים. "אם הייתי נשארת בארה”ב כנראה כבר הייתי מפסיקה בגלל שהרמה גבוהה יותר, אבל כאן הענף יחסית צעיר וכל עוד הגוף יאפשר לי אמשיך לשחק".

השחקנית יעל לאונר היא בכלל גננת, הקפטנית עמית אהרון, עולה חדשה מארה"ב, משמשת כתזונאית, לילי ווסר, גם היא עולה חדשה מארה"ב, עובדת בחברה המשווקת טיולי סקי ואילו דבי מסרי, שעלתה לישראל מארגנטינה, עובדת כמאמנת אישית ומדריכת כושר גופני ולאחרונה החלה לאמן ילדים ברוגבי. כמו ששמתם לב, ריבוי העולות החדשות מחייב ועל כן לאחרונה, עם שובן מטורניר בגליל, התקיימה ארוחה קבוצתית משותפת לרגל חג ההודיה. כמו במקרה של גולדברג, אימהות נוספות נוהגות להביא עמן את הילדים לאימונים, כולל האם הטרייה אלי איינס שילדה רק לפני חודשים ספורים.

לא מתאים לכל אחת

ויש גם מי שהשילוב בין העבודה לרוגבי טבעי בהחלט עבורן. ענבל גבע למשל, אם לשניים, העובדת כחבלנית במשטרה וסדר יומה כולל מטעני חבלה וחפצים חשודים. רוגבי היא משחקת כבר חמש שנים ובימים של אימונים היא משתדלת לעבוד בבוקר כדי להשאיר את הערב פנוי. "העולמות הללו לגמרי משתלבים, שוברים שגרה ומאתגרים את הגוף ואת הנפש, אבל גם התמרון בהחלט מאתגר ואני עושה הכל כדי ששום דבר לא ייפגע, לא הילדים ולא העבודה שדורשת כוננות מבצעית", היא אומרת. אגב, בת זוגה של גבע מפרגנת לעיסוקה בענף חרף היותה רחוקה שנות אור מרוגבי – כלכלנית בתעשייה האווירית בשבילכם. "הרוגבי הוא עולם מגוון ואחר ששונה מכדורסל או כדורגל – להם יש פס ייצור מאוד מסוים", מתארת גבע (33). "החומר האנושי עשיר מאוד וכולל המון נשים איכותיות. החברות היא הרבה מעבר למגרש ובעוד במשחק כולנו מאוד ממוקדות מטרה, אחריו אפשר בכיף לצאת לשתות ולאכול יחד. אנחנו צומחות וגדלות יחד ואני ממש לא רואה את עצמי מפסיקה לשחק בקרוב, אלא כאן כדי להישאר".

שחקניות רעננה במשחק מול רחובות

מיכל טרבלוס חלמה בתחילת הדרך להגיע לאולימפיאדה כלוחמת טאקוונדו. כיום היא שחקנית רוגבי ברעננה ומאמנת קבוצת ילדים מעורבת של בנים ובנות בגילאי בית ספר יסודי במועדון הרוגבי "הדרים" בכפר ויתקין. "זה מצחיק, כי לא היה לי מושג מה זה רוגבי ואפילו לא טרחתי לבדוק לפני האימון הראשון", נזכרת טרבלוס, שעובדת במקביל ביחידה לספורט הישגי ובאתנה – הפרויקט הלאומי לקידום ספורט נשים בישראל. "הייתי אחרי פציעות ברכיים בטאקוונדו ובמהלך סיור באוניברסיטה העברית בירושלים, שם למדתי מזרח תיכון, ראיתי במקרה פלאייר קטן. ידעתי שברוגבי יש מגע וזה הספיק לי. לא ידעתי שיש חיים אחרי הספורט ההישגי, אבל ישר התאהבתי”. בקבוצתה הנוכחית הנושאת לוגו מרשים של דינוזאור (ראפטור) זכתה טרבלוס לכינוי המחייב "טי-רקס". "מהתחלה קראו לי ככה, אמרו שאני מתקלת באגרסיביות כמו טי-רקס וזה גם שילוב של שם המשפחה", היא צוחקת. "אחר כך כבר התחילו להדביק לי כל מיני בדיחות כמו ידיים קצרות וכו'. המאמנת שלי שולחת לי לפחות פעם ביום תמונה עם בדיחה על טי-רקס".

בחזרה לאתגרים בשרשרת של הצמד ליאת את ליאת. השנה הגשימו שאיפה נוספת כאשר הקבוצה יצאה למחנה אימונים בן שישה ימים בגיאורגיה. "הרוגבי שם זה משהו ענק. יש מתקנים כמו בווינגייט, רק לרוגבי ורצינו להעניק לבנות חוויה בינלאומית", מתגאה קוגון. נשות רעננה התארחו באחד המתקנים בעיר טיבליסי ושיחקו מול הנבחרות המקומיות – נערות ובוגרות בתוספת כמה אימונים משותפים. "היה מטורף הן מקצועית והן חברתית", היא מסכמת.

ואם באתגרים עסקינן, בשבוע הבא תעזוב קוגון את הקבוצה ותיסע לכבוש יעד נוסף ולשחק בקבוצה בכירה באירלנד, בה משוחקת אחת מליגות הנשים החזקות בתבל. היא תתגורר אצל חברה מקומית שעבדה בעבר באינטל. אל תשאלו איך השתיים הכירו, התשובה ברורה. "בטח שמהרוגבי. תבין, היא באה לשחק כאן כמה חודשים והיה לה כל כך כיף שהיא נשארה שלוש שנים", אומרת קוגון. "יצא לי כבר לשחק בחו"ל בכל מיני טורנירים והחלטתי שהשלב הבא הוא להתאמן ולשחק ברמה גבוהה יותר. אני עוברת לשם לכמה חודשים". ומה באשר לזוגיות? "ליאת (גלר) שפטה ברמות הגבוהות ומאוד מעורבת ברוגבי העולמי והאירופי. היא דחפה אותי לפתח את עצמי בכיוון הזה, תומכת מאוד וכמובן תבוא לבקר", היא מרגיעה ומספרת על הזמנות לשחק בכל אירופה בשל הקשר הנהדר של בת זוגה עם שופטים בחו"ל – מקרואטיה, עבור בפורטוגל ועד סקוטלנד.

"רוגבי זה ענף מאוד מיוחד, כי הוא מתאים לכל אחד", מסכמת קוגון. "אם אתה פייטר, גם אם אתה לא האצן הכי מוכשר או מוסר הכי טוב, אתה יכול לנצח משחקים. יש את השחקנים הכי ענקיים שהם גם הכי חשובים ונקראים 'פרופים' (החלוצים). דווקא אותו ילד גדול ושמן שאף אחד לא רצה לשחק איתו מגיע לאימון רוגבי ומבין שהוא הכוכב. יש בנות שמגיעות וחוששות בהתחלה מכל הקטע הפיזי, אבל לאט לאט לומדות להשתמש בגוף שלהן כיתרון. זה מדהים בעיני".