כן ידידיי, ככה זה כל שבוע. הטור של עודד גוברשטיין

במציאות של 2019 קשה להישאר מנותקים מהעולם לשעה וחצי ברציפות. בכל זאת, אני משתדל להציב לעצמי גבולות מינימליים ולשם כך סיגלתי לעצמי נוהל לא להגיב למתרחש בסלולרי בזמן משחקים של הפועל רעננה. מה כבר אחמיץ? אם הסורים ברמה – שיחכו עד השריקה להפסקה, ואם פרץ שלום כולל במזרח התיכון – הוא המתין יפה בסבלנות 100 שנה, אז הוא יכול להמתין גם עד שהפועל רעננה תהפוך לכובשת נתעבת בעיני כל.

בשבת האחרונה, בסביבות הדקה ה-60, אחרי עוד מופע סטנגה בלתי נגמר בין הקבוצות, הרטט בכיס כבר התחיל להעיק, הייתה זו כמות חריגה של זמזומים אשר אותתה לי מפורשות כי אין מדובר על עוד פוש סטנדרטי על שער שולי בגביע האנגלי, או על דיל של הרגע האחרון לשער הניצחון בפריז, אלא על התרחשות ווטסאפ דרמטית. כזאת שמוציאה אנשים משלוות שנ”צ הצ’ולנט של שבת אחר הצהריים חורפית.

אז נשברתי וניצלתי את העצירה הקרובה במשחק כדי לחטוא בגלילה: להודעות מקניטות מסוג ‘חחחחח איזה משחק פח’ אתה חייב להתרגל די מהר אם אתה לוקח על עצמך את הג’וב להיות אוהד הפועל רעננה. אבל משם הדרך לתחתית הייתה קצרה ומהירה: ‘אתם חייבים לרדת ליגה’, ‘צריכים להפסיק לשדר אתכם בטלוויזיה’ ועד ‘אני צופה כבר 20 דקות במשחק. זה פשוט בושה. ככה זה כל שבוע?’ כן ידידיי, ככה זה כל שבוע.

מבחינתי, ויסלחו לי כל הסובלים, המשחק נגד הפועל תל אביב אפילו לא היה בטופ 5 של המשחקים החלשים שלנו, ואם לא טובה לכם התגוששות בשלוליות של אצטדיון רמת גן בין הפועל רעננה להפועל תל אביב אתם מוזמנים לזפזפ לערוץ נשיונל ג’אוגרפיק, שם החזק תמיד טורף את החלש. אם אתם בדודא על חבורת נאיביים שמתבזים מול המצלמות יש לכם את האח הגדול ואם חשקה נפשכם בכדורגל של פעם, עזבו את המסך הטיפש ורדו לשחק עם החבר’ה על הבלטות בשכונה. האמת, מזל שהייתי זמין הפעם בטלפון, כי בלי הפוש שהגיע לקראת שש בערב ובישר על סיום המשחק, ספק אם הייתי מבחין בכך בכוחות עצמי.