נציגי אזור השרון כיכבו באבו דאבי. הג'ודאים טל פליקר (זהב) וגילי כהן (ארד), תושבי הרצליה ורעננה (בהתאמה), זכו לעלות על הפודיום בתחרות הגראנד סלאם היוקרתית שנערכה באיחוד האמירויות. מעבר להישג הספורטיבי הנהדר, הזכייה של השניים קיבלה הד גדול בגלל האיסור על המשלחת הישראלית לשאת סממנים ישראלים, כולל דגל, האותיות על החליפה שמסמלות את ישראל וההמנון במקרה של זכייה במדליית זהב.
אם האיסורים הללו לא הספיקו, הרי שהטיסה של המשלחת הישראלית, שכללה שישה ספורטאים, נדחתה ב-24 שעות, נוכח בעיות שהערימו באבו דאבי בכל נושא הוויזה. על החליפות של הג'ודאים בתחרות לא הופיע דגל המדינה, כמו גם בפרסומים של איגוד הג'ודו העולמי. האותיות "ISR" על גב החליפה, הוחלפו ב – "IJF"- האותיות של איגוד הג'ודו העולמי.
הכוכב הגדול של התחרות היה ללא ספק פליקר, שהתחרה במשקל של עד 66 קילוגרמים ומתאמן בכפר סבא. הרגע המרגש ביותר הגיע בעת שפליקר עלה על הפודיום כדי להיות מוכרז כזוכה מדליית הזהב. במקום ההמנון הישראלי נוגן במערכות השמע באולם המנון איגוד הג'ודו העולמי, דבר שלא הפריע לפליקר לשיר את "התקווה", כשכל המצלמות מכוונות אליו.
מעבר לפן הפטריוטי הבולט בהישג שכזה, פליקר גם רשם נקודת ציון חשובה בקריירה, כאשר סיים במקום הראשון בתחרות היוקרתית והשיג נקודות דירוג חשובות מאוד לקראת המשך הדרך. בעקבות הזכיה הוא גם טיפס למקום הראשון בדירוג העולמי. בחצי הגמר ניצח פליקר את ילדוס זוקאמנוב הקחזי ובגמר גבר ההרצלייני על מדליסט הארד מאליפות העולם, ניז'את שחיליזאדה מאוזבקיסטן, לאחר שגילה מולו עליונות בכל שלבי הקרב.
"ההרגשה מדהימה", אמר פליקר בשיחה עם "ספורט צומת השרון". "היה רעש תקשורתי מאוד גדול בנוגע לזכייה הזו. הרבה אנשים שלחו לי הודעות וזה כיף גדול". לא מעט מצלמות ועיתונאים חיכו למשלחת הישראלית עם חזרתה לארץ השבוע מהטורניר, כמו גם שרת התרבות והספורט מירי רגב.
אין ספק שהרגע שייזכר מהתחרות הזאת הוא שירת "התקווה" כשברקע מתנגן המנון איגוד הג'ודו העולמי. איך הרגשת באותם רגעים?
"כששרתי את 'התקווה' הכל עבר לי בראש. זה היה מרגש כי ידעתי שכל המדינה, כולל המשפחה שלי והנבחרת, רואים אותי. אני לא יודע לשיר את ההמנון של איגוד הג'ודו העולמי, אני יודע לשיר את 'התקווה'".
גילי כהן. צילום ניר קידר
אחרי הטורניר הזה אני מניח שהציפיות עלו.
"המאמן אורן סמדג'ה הביא אותנו לשיאים חדשים. כל מי שרואה אותנו מפרגן לנו ויודע בדיוק מה אנחנו שווים. רואים את העבודה הנפלאה של אורן ושל הצוות המקצועי שהביאו אותנו למקום שלא היה אף פעם באיגוד. אני רוצה להשיג עוד הרבה מדליות זהב בהמשך הדרך, אני לא מתכוון לעצור פה. אם זה באליפות העולם ובתחרויות גראנד סלאם, ואם זה באליפות אירופה הקרובה שתערך באפריל בארץ. אני מרגיש שבשנה האחרונה הגעתי לבשלות ולבגרות, ואני חייב גם תודה גדולה לחברה שלי גל נוף, שתומכת בי מאוד".
רוצים להישאר מעודכנים?
בפוסט שהעלה בעמוד הפייסבוק שלו לאחר הזכיה, כתב פליקר: "ואוו! איזה התרגשות! כמה תמיכה! קשה לי להסביר את התחושות שלי ביומיים האחרונים, מדליית זהב בתחרות שנערכת במדינה ערבית – עניין טעון מאוד כאשר תחרות ספורטיבית בעיני, צריכה לגשר על כל פערים או מחלוקת קיימת. קשה להסביר את התחושות והתרוממות הרוח, להגיד את מילות 'התקווה', בזמן שדגל האיגוד העולמי מתנוסס לו במקום הדגל שאתה כה גאה בו. ההישג הנ"ל חשוב במיוחד ולא רק עבורי אלא עבור כל מדינת ישראל והעם היהודי. אני מרגיש שאני מייצג אומה שלמה והכבוד הוא כולו שלי! תודה לכולכם על התמיכה והמילים החמות".
הישראלית הראשונה לעלות על הפודיום באמירויות הייתה גילי כהן הרעננית, שהתחרתה במשקל של עד 52 ק"ג, וזכתה במדליית הארד אחרי ניצחון בקרב המכריע בבית הניחומים. כהן, המדורגת רביעית בעולם במשקל שלה, זכתה במדליה הראשונה שלה השנה, אחרי ארבע בהן זכתה בשנה שעברה. הג'ודאית הבטיחה את הזכיה במדליה אחרי שגברה על ג'ואנה ראמוס הפורטוגלית בקרב המכריע בבית הניחומים.
"אני יודעת שהיה הרבה רעש שזה אבו דאבי, ויזות, כן דגל, לא דגל, אבל מבחינתי השתדלתי להתייחס לזה בצורה הכי מקצועית שיש", מספרת כהן. "התייחסתי רק למטרות המקצועיות שרציתי להשיג – להביא מדליה, להתקדם בדירוג ולהמשיך במומנטום החיובי אחרי אליפות העולם".
בתחילה העפילה כהן אוטומטית לסיבוב השני, בו גברה על יריבה אחרת מפורטוגל, ליאנדרה פריטאס, באמצעות ווזארי. בשלב שמונה האחרונות הציגה כהן קרב נהדר וגברה על אווילין טסקאופ השוודית ובחצי הגמר הפסידה לאלופת אירופה בשנתיים האחרונות, שרלין ואן סניק.
גילי כהן על הפודיום באבו דאבי. צילום: אי אף פי
כהן, תושבת רעננה המשתייכת למועדון בני הרצליה, בחרה להקדיש את הפוסט שפרסמה לאחר הזכייה דווקא ליריבתה הפורטוגלית: "כל כך הרבה אנשים התייחסו לכל מה שהיה מסביב", סיפרה. "כן, גם אני הרגשתי שזה משהו מיוחד והחוויה נגעה בי וריגשה אותי, אבל בחרתי להתמקד בהתנהגות של היריבה שלי, שהייתה ההפך המוחלט מהבלתי ספורטיביות, הזלזול וחוסר הכבוד שליוו את המסע הזה".
איך הרגשת להתחרות עם כל האיסורים האלו?
"כמובן שחבל שלא הופענו עם דגל ישראל. עשו מאמצים מצד האיגוד, אבל זה מה שקרה בסוף. אני ספורטאית ובסופו של דבר יודעים שאנחנו המשלחת הישראלית ויודעים מי זו גילי כהן. חשוב לי שכן היינו שם וזו כן הייתה החלטה נכונה של האיגוד ושל הצוות המקצועי לצאת לאבו דאבי".
יצאת מרוצה ממדליית הארד או שהרגשת פספוס?
"תמיד אני רוצה לשפר. אני כועסת על ההפסד בחצי הגמר. הייתי צריכה להיות בגמר עם מדליית זהב. אבל אני מסתכלת בעיקר על ההתקדמות שלי. אני שמחה שידעתי להתעשת אחרי ההפסד בחצי הגמר ולזכות בארד. חשוב לי להודות לכל הצוות המקצועי, שבראשו עומד מאמן הנבחרת שני הרשקו, למועדון שלי בני הרצליה ולמאמנת האישית שלי מיכל פייינבלט".
"ידעתי שכל המדינה רואה אותי"
בשיח הספורטיבי בשבועיים האחרונים נשמעו לא מעט דעות בנוגע להחלטה של איגוד הג'ודו הישראלי לצאת לתחרות, למרות היחס המפלה לו זכו הספורטאים הישראלים. לפחות מבחינתם של הג'ודאים, אין ספק כי התקבלה ההחלטה הנכונה. "בסופו של דבר כשהגענו, התרכזנו נטו בתחרות, איך להיות הכי טובים ואיך להביא מדליות", אמר פליקר. "היו"ר משה פונטי קיבל החלטה מעולה לצאת לתחרות בכל מחיר".
היו חששות במהלך התחרות?
"מבחינה ביטחונית התייחסו אלינו יפה מאוד, ברמה הכי גבוהה שיש, אפילו יותר משאר הנבחרות. מה שכן, לאחד הג'ודאים במשלחת היה יריב שלא הסכים ללחוץ לו את היד, בגלל שהוא מישראל. זו הרגשה קצת לא נעימה שמסתירים אותך, אבל כולם ידעו מי זאת ישראל ושאנחנו אחת הנבחרות החזקות בעולם. אני באופן אישי אשמח להגיע גם לתחרויות הבאות באבו דאבי. בשנה הבאה אני חושב שאפילו נופיע עם הדגלים באיחוד האמירויות, ככה אמר נשיא האיגוד העולמי ונשיא האיגוד של איחוד האמירויות".
גם כהן טוענת כי מבחינה ביטחונית היא לא הרגישה מאויימת: "לא הייתה שום בעיה. פונטי לקח אחריות ועשה את כל התיאומים מול המקומיים. לרגע אחד לא הרגשתי לא בטוחה או דאגתי. התייחסו אלינו יפה ובצורה מכבדת. חבל רק שלפעמים הפוליטיקה מתערבת. אני מקווה שבפעמים הבאות שניסע, כן יונף הדגל".
תגובות